רגשות כנגד הזמן

 


מרוחים עם הזמן רגשותינו , אנו הגיבורים גדולי ההיסטוריה שאסור ללמד בבתי הספר .. אנו הלוחמים שכל חיינו העברנו בשדות מוקשים ,. אני ,את והמזל וכל מה ששותף לנו . איבדנו את חירותנו אי פעם...


גבולות 95 היו ברורים וחותכים לכל מה שקרה אחר כך , זה היה הקיץ האחרון שבו איבדתי את קו ההיגיון שחיבר אותי למציאות , זה היה הרגע המכריע שעליו לא חשב אלכסנדר גרהם בל ,ועד כמה שההמצאה שלו היתה מתוחכמת ומצילת עולם ,כך היא היתה יכולה לשתק חושים , וככה היא גרמה לרשת הגיונית עצומה לקרוס ..


אני רוצה ומקווה מאוד שתביני אותי  ,כמו שפירקת את כל משפטי המחץ שעטי ירה ,וכמו שניתחת לי את החיים... 


אחת עשרה שנה אחרי הכיבוש ,מתעורר החשק להיות שייך או לא יותר , יותר מכל פעם.............מתעורר הצורך לסגת אל מאחורי גבולות 95 ,למרות כל מה שאיבדנו במסענו העשיר סיכונים וסיכויים להיות שוב ושוב ביחד , בדרך מכשולית ומלאת קוצים ,שם נולד מה שיש בינינו ..סוד קטן..


אני קרוע בין שני עולמות ומרגיש שאין לי דרך מוצא , לא יודע איך לנסח את זה  ,שכל כולי איתך ורק פיזית לא ,. הלוואי והיינו יכולים לקטוף עוד כמה רגעים שבהם נוכל להיות יחד , משום מה מתחיל להיות לי ברור יותר מכל פעם שעונת הקטיף נגמרה והמשא והמתן ביני לבין הזמן על השאלת הספינה בשביל שוב להפליג בעינייך התפוצץ בלא שום סימנים של תקווה לחזור שוב אל שולחן הדיונים ..


לאחרונה אני מהרהר וחולם הרבה ,  והרבה קורה  שרעמים של פחד מעירים אותי מסיוט כשנינו יחד נוכחנו בטקס קבורה , שנינו בשחור ושאר הפרצופים לא מוכרים , לא הבנתי למה אנו נמצאים כאן ,ואת מי קוברים בדיוק ..כל מה שהבנתי אחר כך ששנינו נשארנו עומדים שם ,כשנתת לי חיבוק והפנית את גבך והלכת , , ועד לרגע הזה לא ידעתי מה קברנו שם , ועד לרגע זה לא חיבקת אותי שוב, ואני נשאר אבוד בין חלום למציאות ....


עינד...