מישהי אחרת

יש לי עיניים חומות ושיער חום ואף קצת מנומש. אין לי אף ארוך, או אוזניים בולטות, למעשה, די להפך. אני פחות או יותר האדם הכי לא-בולט שאי פעם נראה מהלך על אדמות ויקטורי (הפנימייה שלי בלונדון). אולי בגלל זה, כשבן – הנער הבולט ביותר שאני מצליחה לחשוב עליו – אוחז בזרועי בדרך למתמטיקה ומציע לי לצאת ביחד לבית קפה, אני חושבת שאני עומדת לחטוף שבץ.


"א-אני...? נדמה לי שבלבלת אותי עם מישהי אחרת," אני אומרת, לשוני כבדה מאוד לפתע בפי. בן מחייך אלי חיוך רחב, שמדגדג את קצות תנוכי-אוזניו.


"לא, ממש לא. אז, זה אומר שאת מסכימה?"


אני שוזרת את אצבעותיי אלו באלו, ומשפילה את עייני לרצפה. "אמ, כן, נדמה לי שכן."


יש לי חבר בשם בן, מה שהופך את העולם הפשוט שלי למקום מאוד, מאוד סוריאליסטי. כשאנחנו יוצאים ביחד לטייל ברחבי לונדון, בן רוקד איתי ברחובות, גורם לי להתקפל מרוב צחוק. הוא מחליק את קצוות שיערי מאחורי אוזני, מנשק את גב ידי וקורא לי "יפיפייה". אני בטוחה, רוב הזמן, שבן מבלבל אותי עם מישהי אחרת, אבל בן רק מנשק את המחאות.


הוא עוזר לי בפיזיקה, ואני בטעות מפוצצת את המבחנה כשאני מנסה נוסחה פשוטה. בן צוחק שעות לאחר מכן, אבל אני לא בטוחה אם זה בגלל הנוסחה שהתפוצצה, או בגלל פרצופי, האדום מרוב בושה.


כשהוא בא לבקר אותי בחופשת חג המולד, הוא משחק טאקי עם אחי הקטן, ואנחנו אוכלים עוף פרוס יחד עם משפחתי, ובן שר מזמורים בקול אימתני עד שגרונו ניחר. אני צוחקת עליו, ואנחנו צוחקים ביחד, והשלג נופל על שנינו, ואולי זה לא כל כך משנה אם הוא מבלבל אותי עם בחורה אחרת.


כשהוא מתגנב לחדרי אחרי שכולם ישנים, אנחנו מתיישבים על מיטתי ומדברים בקולות מהוסים. בן מספר לי על אביו ואימו, ועל אחיו הקטן שכמעט טבע בגיל חמש. אני לוחצת את ידו וקוברת את ראשי בשקע צווארו. אני רוצה לספר לו על משפחתי, אבל המילים יוצאות בגמגום רפה כשסיפוריי מחווירים מול הזוועות של בן. אנחנו מתנשקים בשקט, ואז שוכבים בשקט, ודמעות כאב מתגלגלת מלחי אל הסדינים הפרחוניים, ובן מנגב אותן באגודלו.


אנחנו חוזרים לבית הספר לאחר מכן, ואני לא מרגישה בוגרת או נשית כפי שקיוותי להרגיש, אבל הזיכרון של חמימות עורו על עורי גורם לבטני להתכווץ ולחיוך גדול להתפשט על פניי. אליס וניקול מפצירות בי שאספר להן את כל הפרטים. אני קוברת את ראשי בכר ומספרת את המילים דרך הבד כי אני לא יכולה לסבול את הגוון האדום שעטו פניי. אליס מאדימה גם היא ומחניקה חיוך ביישן, וניקול מחייכת אבל נראית ירקרקה מקנאה. אני חושבת שאני בעצם ברת מזל, כשאני כמעט נרדמת על מצעי הכחול-זהב שלי, על כך שהייתי רק קצת בולטת, מספיק בשביל שעינו של בן תבחין בי, ותבלבל אותה בנערת חלומותיו