זה מכתב בשבילך, שלעולם לא תקרא.

שרק פגשתי אותך, היה משהו.


ולא, לא אהבה ממבט ראשון, אני לא בדיוק מאמינה בזה. צריך להכיר בן אדם בשביל לאהוב אותו באמת ובתמים.


היה משהו מתוק וחמים במבט שלך.. לא ידעתי אז שאלו העיינים שיכשפו אותי.


שיחקנו כל כך הרבה.. כמו ילדים קטנים. הרבה, הרבה משחקים.


החלפנו מבטים, דיברנו פה ושם. רמזת הרבה רמזים, עבים במיוחד אם יותר לי לציין.


הכל הלך חלק כל כך.


ובזמן שאמא חיכתה מעבר לגדר עם האוטו וצפרה נמרצות, אתה נישקת אותי ושמתי פס עליה.


הלכתי משם בחיוך הכי מאושר שיש, בזמן שהבטתי לאחור פעם אחרונה.


נכנסתי לאוטו, הו כמה שאמא כעסה. לא היה לי אכפת, הייתי בעננים!


אבל זו? רק ההתחלה. וכמה שזה נשמע מגוחך, ככה אהבתי את זה.


זה ממש שטויות שנשיקה חייבת להיות כולה עטופה ברומנטיות מחניקה שכזו.


הייתי בן אדם מאושר. היה לי הכל. הלימודים נגמרו, החופש הגדול התחיל.


הספקתי להכיר אותך כאילו שהכרתי אותך כל חיי.


לאף אחד, לא היה מה שלנו היה. ראו איך אנחנו מאושרים. קינאו בנו כל כך.


ואף אחד לא ניסה להפריד, כי ידע שזה בלתי אפשרי.


ואחרי תקופה מדהימה שכזו, הגיע הערב הגדול.. לא יודעת איך לתאר אותו.


כמו תמיד החלפנו מבטים מסתוריים. חיוכים. נשיקות חמות, איטיות. חיבוקים לא נגמרים.


באותו יום, כמובן, הייתה הפעם הראשונה שלי. ה7.8, יום חמישי. בין השעות 23:00-00:00.


בע"פ אני זוכרת. רעדתי מרוב אהבה. דמעות אושר ירדו. זה היה מיוחד. זה היה הכל.


וזה היה בבניה של גן ילדים, שכרגע פעיל. היו לי הזדמנויות לפני זה, עם חברים וכאלה.


תמיד פחדתי, הרגשתי מגעיל, ופשוט לא רציתי.


ואיתך?... לא היה אכפת לי שהוצאת את הקונדום מהתיק. שקרעת את העטיפה שלו.


כן, זה היה קצת מפחיד להתסכל על ה*** שלך, אז פשוט לא הסתכלתי.


נתתי לך לעשות הכל, אתה שיתקת אותי. וזה לא היה מרוב פחד.


כנראה זה היה מתוך רצון לא לזוז. כנראה נתתי לו. הרגשתי בטוחה. כאילו ככה בדיוק זה אמור להיות, זה הרגע. מכירים את ההרגשה הזו?


אז בדיוק ככה, שכבתי, בהיתי בתקרה, כמו בובה ולא הגבתי לכלום.


גם לא לכאב הנוראי שזה גרם. וכן, זה כאב נוראי!


באותו הערב אני עדיין הייתי בהלם.


 לא הוצאנו מילה מהפה אני ואתה.


חשבתי  שעכשיו תעזוב אותי, אחרי שראית שאני כזו קלה להשגה, ושבכלל לא כיף איתי.


ואחרי הדמעות ההתפרצויות והשיתוק הקבוע פשוט לשבוע שלם? הבנתי שאתה עדיין רוצה אותי.


כנראה הבנת שזה לא רגיל לי. אני יודעת, אתה באמת אהבת, היה לך אכפת.


זה לא בגלל סקס שאני יכולה לתת לך, שגם זה לא קל. זה בגלל שאהבת.


סקס אתה יכול להשיג מכל אחת, אחריך כולן רודפות.


אבל בחרת דווקא בי, למרות שאני הרגשתי שאני לא טובה מספיק מכל כך הרבה בחינות..


היית יותר מידי נחמד אלי... אז כמו שאמרתי, שבוע אחרי זה, נתתי לך את זה, נתתי לך הכל, נתתי לעצמי הכל, התשוקה הייתה כל כך עוצמתית.


הייתם יכולים להרגיש אותה קילומטרים משם.


השמחה, הרצון ההנאה. כל הגוף בוער, אתה חם כמו להבה.


באותה הפעם, חיבקתי אותך כל כך חזק. לא עזבתי אותך. בכיתי בשקט, שלא תשמע.


רציתי שתהיה שלי, שלא תעזוב. בבקשה, אל תלך.. תגרום לרגע הזה להימשך לנצח.


וכן, באותו הערב הרגשתי כאילו כל העולם לרגליי.


חייתי בגן עדן. רק אתה היית, לא ראיתי כלום  מסביב.


ואחרי זה, זה קרה שוב. ובאותו הערב אמרתי לי שאני היחידה בחיים שלך.


בתור ילדה, עדיין, שלא מבינה בשיט, לא ידעתי איך להתמודד עם זה.


הגבתי בחיוך, חיבוק, ונשיקה. לא ידעתי מה להגיד. וכמה שזה מבייש, גם הייתי שיכורה. לא יותר מידי, אבל הדרך הייתה מעורפלת מספיק.


כמו שאתה בטח שם לב, זה השפיע על כושר השיפוט שלי.


ואחרי שלא דיברנו תקופה מסוימת, שבה אני הייתי בשיא הטמטום והבלבול שלי, אתה איכשהוא מצאת חברה חדשה.


עכשיו, מכיוון שכמו שאמרתי, זה מכתב שלעולם לא תקרא?...


זה הרס אותי! מאיפה הבאת אותה, למה היא פה, למה היא מפריעה, למה היא מגבילה?


אז היא נותנת  לך חופשי, זה אומר שאני לא מיוחדת?


ואני יודעת שלא ראינו אחד את השני בסביבות החודש. זה היה הזוי נורא.


לא ידעתי איך להתמודד עם זה, פחדתי שאתה תעזוב אותי, ובסופו של דבר אני גרמתי לזה.


אחרי החודש הזה, ראיתי אותך. היה לך את המבט המיוחד בעיניים, התקרבת אלי יותר.


ידעת שזה עדיין קיים, שזה שם. ישבתי רחוק יחסית מימך, ובכיתי. וכל דקה, או אפילו פחות הסתכלת עלי שוב. ראיתי אותי בוכה. ראית אותי מנסה להסתיר את זה.


ראית את העיינים המלאות דמעות שלי מציצות אליך בצער וכאב.


לא ידעת מה לעשות, אני בלבלתי אותך כל כך. הרסתי לך את כל הרצף.. נו באמת.


וכמה זמן אחרי כל זה, ראיתי אותך שוב.. ניסיתי להסוות את העצב, את הכעס, שהלכת.


ואני מודעת לזה שכישפתי אותך מחדש, ובאותו ערב הכל שוב חזר לעצמו.


יום אחרי הודעת לי שנפרדת מימנה. הייתי כל כך מאושרת, כל כך הוקל לי.


ידעתי שזה אמיתי. שזה עדיין שם, שאתה לא מוותר.


רצתי, צעקתי, השתגעתי, בכיתי, רעדתי מאושר. חיוך עולה לי על הפנים כשאני נזכרת בזה.


מזל שלא ראית אותי באותו רגע :)... מביך!


אחרי יחסית הרבה זמן, נפגשנו, והינה זה קרה שוב.. והקסם חזר. ופשוט היית שם, ולא האמנתי שאתה שם. והסתכלתי לך עמוק בעיינים, וראיתי את כל כולך.


והיה מדהים. וכמובן שאחרי זה הכל מבולבל כל כך... בסופו של דבר לא ידעתי אם זה באמת היה עד כדי כך מושלם. אם אתה נהנת כמוני.


אולי לא התגעגעת אלי באותה מידה? אולי זה כלום? אז לא דברתי איתך שוב כמה זמן.


כמה חודשים האמת. זה הרג אותי מבפנים..


ושוב, השגת חברה חדשה. ולא מספיק שסבלתי אז, תאר לך כמה אני סובלת עכשיו.


אתם עדיין ביחד, וזה פשוט בכל מקום.


אתה לא נעלם לי מהראש, זה לא הולך! ואתה עדיין מתנג אלי כמו קודם, ומדבר באותו קול מתוק.


אבל אתה איתה.. ואני לא יכולה. אני לא מרגישה מספיק חזקה בשביל רק להתקרב אליך ולנסות לחבק אותך כמו פעם, בלי שתשים לב.


בשביל להריח אותך שוב, ולהיזכר במה שהיה, ולא יחזור...


בכל הטעויות שעשיתי.


ואולי אלה לא היו טעויות? אולי זה היה משהו ששינה לי הכל לטובה? משהו שמחשל אותי?


אולי אתה תחזור יום אחד?


כי אתה יודע, אני יודעת. זה עוד לא נגמר.


ובין אם זה יקרה מחר, או בעוד כמה שנים. זה יקרה. כי אני אוהבת אותך, ואף פעם לא אעזוב.


ואתה לא כזה שמוותר. אז נראה אותך, נראה. וזה יהיה, הבטחה שלי. הבטחות אני שומרת, כמו שאתה יודע. ולבנתיים, איגור, שלום. רק לבנתיים. זה לא נגמר!!!


נ.ב.


ולא, לא באמת קוראים לי דנית. ואני לא בת 17. אולי פחות, אולי יותר. זה באמת משנה?