בדידות.

היא מדדה לעבר מיטתה ונופלת על הכריות, נאנחת מעמקי נשמתה. הצליל מהדהד בין קירות חדר השינה הריק, גורם לה להרגיש בודדה במקומות חדשים לגמרי – מאחורי האוזניים ומתחת לציפורניים ובין העצמות השבריריות של פרק ידה השמאלית. השחר בקושי עלה והכול אפור.


כבר ינואר, והיא כמעט בת שמונה עשרה, ועוד מעט הם יעזבו את המקום הזה לתמיד. יש עוד כמה חודשים, אם אתה באמת סופר, אבל בסך הכול זה ממש מחר. ולעזוב משמע התחדשות והסתגלות וחיים אמיתיים, היא רוצה להישאר פה לנצח. לנצח נצחים.


היא חושבת עליו, שכנראה כבר חזר מהפאב וכרגע נמצא בחדרו בין סדינים נקיים ושמיכות מחניקות, ומנסה להפסיק לדמיין את הדרך בה הוא נראה כשהוא ישן, כי אז היא חוזרת לבדידות, וזה פשוט מטריד להתגעגע כל כך למישהו שהיא רואה כל הזמן.


היא מעולם לא הצליחה להסביר לאף אחד איך היא מרגישה כלפיו – אפילו לא לו. רגשות מעולם לא באו במילים, אלא בהדים של שיחות קודמות ופרצי צבע והדחף לעשות דברים חצי-מטורפים. היא פותחת את פיה כדי לומר משהו פשוט על חיבה אבל במקום זאת היא מדגדגת אותו עד שהוא מתחנן לרחמים, או שהיא מחבקת אותו חזק, אפה צמוד לצווארו.


וכמובן, יש את הנשיקות. היא מקווה שהנשיקות מבהירות היטב שהיא מחבבת אותו יותר מכל דבר אחר, אבל דברים נהיים מעורפלים כשהם מתנשקים והיא לא בטוחה שזה מסכם את הכול.


למזלה, נראה כי הוא מדבר בשפה שלה בצורה שוטפת, ותמיד יודע מתי הדגדוגים אומרים "התגעגעתי אלייך", והחיבוקים אומרים "אני משוגעת עלייך, אתה יודע?". וזה רק הופך את העניין לגרוע יותר (או אולי טוב יותר), מפני שהיא עשויה להיות נידונה לחיים של חוסר קוהרנטיות פשוט מפני שהוא כל כך סבלני. סבלנות, היא חושבת, היא קללה נוראית.


אבל נראה כי הוא אוהב את הנשיקות, אז זה כבר משהו, היא מניחה.


היא נאנחת עמוקות, מתרוממת, ומסירה את הסוודר ואת הגרביים, מניחה להם ליפול לרצפה, חולצתה ומכנסיה אחריהם. קר בין הסדינים ושיניה נוקשות בקולניות, ואם היא הייתה חכמה אפילו קצת היא הייתה לובשת את אחת הפיג'מות ממאות הפיג'מות שיש לה. אבל היא מותשת והדבר מצריך הרבה יותר מדי מאמץ, אז היא מתכנסת בעצמה ומחכה שהשמיכות יעשו את עבודתן. היא מסיקה שהן שמיכות גרועות ביותר כשהיא לא מצליחה להירדם, ונאנחת ונאנחת ונאנחת.


אחרי שהיא מתהפכת ומתנערת וחושבת על הכול – יום שישי שעבר והנעליים החדשות ושיעורים שלא עשתה – היא זורקת מעליה את השמיכות ופונה לחדר שלו. הוא עדיין לא חזר מהפאב. בחדר שלו שוכן עולם אחר לגמרי, עם ג'ינסים על הריצפה וסיגריות ולפעמים בקבוקי אלכוהול חצי מלאים, אבל הפעם היא מחפשת מכנסי פיג`מה, אלו הבלויים עם המכפלת המשופשפת. היא לובשת אותם ומרגישה טיפונת טוב יותר. היא מעבירה אצבע על ספריו, ומרגישה חובה מוסרית להכות את עצמה במצח בגלל שהיא כל כך בחורה. לא שזה עוצר אותה מלצחוק על התמונה מהקיץ שעבר. היא מקרבת את צעיפו לפניה ושואפת את ריח החורף, חיוך נפרש על פניה באיטיות.


*


הוא חוזר רק כעבור כשעתיים. הוא נוקשה וכואב, ותחבושת כרוכה סביב בטנו, אבל הוא שונא את המרפאה ורוצה את המיטה שלו. הוא קופא, עומד במכנסי ג'ינס דקים ברוח הבוקר המוקדם. אך למרות רוח הפרצים ששורקת מסביב לקרסוליו וישירות מתחת לחולצתו, הוא לא מסוגל לזוז. הוא לחלוטין שקוע במראה המדהים הנמצא בקצה השני של החדר.


היא ישנה, עם רגל אחת מעבר לקצה ושיערה בעינייה. היא לובשת את בגדיו; פיג`מה, חולצה, שני סוודרים וצעיף – אותו היא אוחזת בשתי ידיים.


הוא פוסע ברכות לאורך החדר ובוהה, אובד עצות. אבל מסיבה כלשהי זה גורם לו לרצות לנשק אותה. אין לו מושג מה זיכה אותו בה במיטתו. הוא נאנח ומתבונן, מנסה לפענח את תחושת האובדן שכנראה עטפה אותה בסוודרים ושמיכות, אבל הכאב בראשו גורם לו לוותר על העלאת השערות לטובת לדקור אותה בצלעות בתקווה שהיא תזוז.


היא נאנקת אך לא מתעוררת לגמרי, וממלמלת משהו כמו, "יש הרבה מקום". אין, אבל הוא רק נושך את שפתו בעודו מתגנב מתחת לסדינים ומצטמרר. למרות כוונתו ההפוכה בתכלית, זה מעיר אותה, היא מתיישבת, ממצמצת בטירוף ונראת מבולבלת לחלוטין.


"אני בסדר." הוא לוחש לפני שהיא אומרת משהו, מתרפק על הכריות.


היא ממצמצת עוד קצת ושמה לב לדם שעל בטנו. "`תה לא במרפאה," היא אומרת, כאילו הוא עשוי לפקפק בעובדה הזאת.


הוא עוצם את עיניו ומנסה לגרום לכאב החד בבטנו להפסיק. "ששש עכשיו. לכי לישון." יש הפסקה, ואז וומפ, והיא שוכבת על צידה, אפה צמוד לזרועו.


"אתה ששש. אתה לך לישון," היא אומרת בחוסר סבלנות.


"אני מנסה."


יש התנשפות של בוז ו"מממ", כאילו זו תגובה חותכת לכל הדעות.


היה זה לא נוח למדי, למעשה, לשכב בזהירות במיטה הגדולה מספיק לשניהם רק כשהם סבך של איברים. המיטות במרפאה רחבות ופחות מקומטות והן רכות ומריחות טוב. זה וודאי היה הופך אותן לטובות יותר, הוא חושב לעצמו. הוא מגשש עד שידו עוטפת את זו שלה, ומחזיק חזק כנגד הכאב שעדיין חש. החלופה היא נוחות אחרת, וכרגע הוא מעדיף להיות מעוגן על ידי מגע מאשר לישון במיטה הרחבה ביותר בעולם.


הוא ממלמל ברוך כשאגודלה הרך עובר על גב ידו. הוא מנסה להתעלם מעניין הבגדים ופשוט להירדם ולתת לגופו להחלים, אבל...


"מותק?" הוא לא יכול לעצור את עצמו. הוא כל כך מרותק וסקרן שאם לא יגיד משהו כנראה שיתפוצץ. וזה כנראה יכאב, אולי אפילו יותר מן החתכים.


"הממ?"


"את לובשת את הבגדים שלי."


היא נאנחת בכבדות, כאילו מישהו גילה את סודה הכמוס והאפל ביותר. "התגעגעתי אלייך. התגעגעתי נורא נורא."


הוא חצי מחייך, נבוך. הוא רגיל לדרכים המוזרות בהן היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, והוא מניח שזה לא היה יותר מוזר מדגדוגים וחיבוקים ונשיקות. "הבגדים עזרו לך?"


היא מתחככת בו. "מריח כמוך." היא מפהקת. "סיגריות וסבון וחריף ומממ."


הוא מתקשה למצוא את המילים לרגע, למרות שזו בדרך כלל הבעייה שלה. "את כל כך בת" הוא מצליח לומר לבסוף.


היא נאנחת, קרובה מדי לשינה בשביל שיהיה לה אכפת שלעגו לה. "אוהבת אותך," היא לוחשת, ונרדמת רגע לאחר מכן, מוקדם מכדי לשמוע אותו משתנק, מהר מכדי לראות אותו מחייך


נכתב במרץ 2004 בפנימיית "ויקטורי" שבלונדון.