לאהוב לא את האדם הנכון

בן מתקרב אליה בעדינות ונושק לה כאילו בשביל זה הוא נולד, בשביל לנשק אותה. הוא משחרר ומביט בה כאילו מבקש רשות והיא מסכימה ללא מילים, הוא מעביר יד בשיערה ומחייך חיוך כנה שמזכיר לה אביב ושוקולד ואת החבצלות שזרעה בגינתה.
היא נזכרת בטום, ובאיך הוא מצמיד אותה אל הקיר וטובע אותה כשייכת לו מבלי להשתייך לה, איך שהוא מנשק בכעס ונוגע בכעס והיא נשמכת אליו כמעט כמו ששונאת אותו בגלל אותו פרצוף יפה וחסר רגש ואותם עיינים תכולות וקפואות כמו רסיסים קטנים של קרח שמביעותו שנאה.
בן אף פעם לא מביט בה בכעס ואף פעם לא נוגע בה בכעס וגם לו יש עיינים בהירות אבל כל כך שונות, הם מזכירות לה שמיים כי יש בהן משהו חופשי משהו תמים וחסר סערות ועבר שעדייך צורב. הוא מסתכל עליה כאילו הוא רק שלה, והיא יודעת שהוא אף פעם לא הסתכל על אף אחת כך בעבר, כל מה שהיא יכולה לעשות זה לחייך שוב את אותו חיוך מתנצל ולסגת. בהתחלה ללכת מהר ואז לרוץ ולבכות ולשנוא את עצמה.
לשנוא את עצמה על זה שהיא לא מסוגלת לאהוב את בן, על זה שהוא כל כך מקסים ועדין ואוהב וכל כך שלה ואיך זה, שלעזאזל, היא לא מסוגלת לאהוב אותו.
והיא רצה מהר לחדרה שבמעונות הבנות, נכסנת וסוגרת את הדלת חזק בשביל לא לתת לכאב להיכנס, אבל הוא נכנס, ומקפיא כל מקום בגוף שלה, כל מקום שטום אי פעם נגע בו והיא נזכרת שהוא נגע בכל מקום.
עוד מעט הוא יבוא וידרוש הסברים על איפה לכל הרוחות היא הייתה והוא לא באמת יקנא או ידאג הוא פשוט יכעס על זה שהיא לא לגמריי שלו, הוא לא יודע עד כמה היא בעצם שלו, כל מקום בליבה, כל מקום בגופה שייך לו.
הוא בה, והיא מסרבת להסתכל עליו כי יודעת שתיפול במלכודת. הוא לוחש לה בשקט מילים יפות ומבטיח ארמונות וגבהות, והיא מאמינה, לא בגלל שזה באמת נכון אלא בגלל שהיא כל כך רוצה להאמין.
והוא אף פעם לא יזדקק לה, כמו שהיא זקוקה לו, כמו שהיא רוצה שיזדקק לה. הוא מלטף וזה כואב, הוא מנשק וזה כואב  והם עושים אהבה, לא - לא אהבה - הרי הוא לא אוהב אותה וזה - כואב.
אז היא נזכרת בבן, שבטח כבר חזר למעונות הבנים, ושונא את עצמו על זה שעוד פעם האמין לה ונסחף בזרם רגשותיו ובן מזכיר לה ארמונות ומליוני נסיכים אבל הוא אף פעם לא יצליח להרעיד את העולם תחתיה והיא אף פעם לא תאהב אותו כמו את אותו אדם שכרגע שוכב לידה וחולם, כנראה שלא עליה.
היא בוכה בשקט ומקללת בשקט ונרדמת, בשקט בשקט.