החורף הכי מושלם שלי - הכי כואב שלי

אתם יודעים מה גיליתי שלא חולף? אהבה. היא מתעמעמת; היא משתנה, גואה ודועכת. היא תולשת את ליבך, גורמת לך לדמם, ומאלצת אותך לחזור ולקבל מנה נוספת מכל זה, אבל היא לא חולפת. לא עם הזמן, לא עם הסחת דעת, ובהחלט לא מפני שמישהו פגע בך יותר ממה שאתה מסוגל לשאת. אהבה, אהבה אמיתית, חופרת עמוק פנימה ונשארת במקומה זמן ארוך לאחר שאתה מייחל לסיים איתה. וזה כואב, אלוהים, כמה זה כואב.

אבל העניין הוא ש- נעול עמוק בתוך ליבי, נח זיכרון של משהו מיוחד ויקר ערך. אני זוכרת איך זה היה להיות נאהבת. לא מוערצת, או מושאה של תשוקה חולפת, אלא נאהבת בכל ליבו של מישהו. אולי זה לא סוף שמח, אבל זו הנקודה: זה בכלל לא סוף. דברים מסוימים הם פשוט כל כך גדולים, גדולים מכדי להסתיים אי פעם. ואני נשארת עם תחושה של תקווה, ואני באמת לא יכולה לבקש יותר מזה, לא בזמנים כאלה.

אז יום אחד, כשאני אהיה זקנה ומרושלת (אם אני בכלל אגיע לזקנה), ותריסר ילדים ישתוללו מסביב, יהיו לי את הזיכרונות שלי מויקטורי (הפנימייה שלי בלונדון). יהיה לי את בן והחיוך הקליל, מנשק את אצבעותיה של ניקול בכל פעם שהם יפרדו במסדרונות (ריטואל, היא התוודה בפני פעם, שהוא מבצע כדי לוודא שהיא תחזור אליו). יהיו לי את החיבוקים המנחמים של ביל, את העצות הטובות של ניקול ואת ההבנה של פרופסור גרי.

יהיה לי את פרופסור קלוט, נועץ מבט רושף בבן ובלוק, אבל מוכן להקריב את חייו בשביל שניהם. יהיו לי את המתיקות העדינה של שון ואת הסבלנות הבלתי נדלית והחכמה המלומדת של פרופסור אייזנבנרג. יהיה לי את הרטט הקל שהרגשתי בפעם הראשונה כשראיתי את בן ואת הכאב החד, הקצר, שהרגשתי כשהבנתי שהוא לעולם לא יהיה שלי. יהיו לי את ניקול מעשנת את הסיגריות שלה, מקוננת על גורלה האכזר ומרכלת על בנים ואת קייל מנסה למצוא את הצבע הסגול-ארגמני המושלם לשקיעה. יהיו לי את פרדי וביל מושכים לי בשיער ואת רון מוכן ורוצה להגן על כבודי.

ובמקום הכי חשוך ושקט בליבי, יהיה לי אותו.

יהיו לי את הגיחוך שלו, או טוב יותר, את החיוך שלו שרק אני זכיתי לראות. יהיו לי את הצלקת הארוכה, החיוורת, על צלעותיו ואת הדרך שבה הוא נגע בי בפעם הראשונה, כשלא רציתי להניח לו לעשות זאת. לדברים שאני זוכרת הכי טוב (והכוונה היא לאו דווקא למיטב שלו) תמיד תהיה נוכחות תמידית בנשמתי ובשנים הבאות, אני בטוחה שאני אפילו אזכור את האכזריות המתגוננת שלו בחיבה מסויימת. היא הייתה חלק ממנו, ככלות הכל, בדיוק כפי שליבו הסגור וגאוותו הפגועה והתנהגותו היהירה היו חלק ממנו, ואני אכן מתגעגעת אליו כל כך, כל כך הרבה.

אני אתהה היכן הוא, והאם הוא מניח לעצמו להיות שמח. אני אקווה שהוא זוכר את החורף הסודי שלנו יחד בבהירות כפי שאני זוכרת אותו, שהוא נוצר אותו כפי שאני נוצרת אותו. לרגע, אני אערוג לו כל כך, עד שהחזה שלי ממש יכאב בגלל זה. ואז אני אקח נשימה עד שהכאב יעבור, כפי שכאבים ישנים תמיד עושים, ואחזיר אותו בחזרה אל ליבי, במקום אליו הוא שייך, במקום בו הוא ידהה וישתנה, יגדל ויתמעט, אבל לעולם, לעולם, לא יחלוף.

ואולי, יום אחד, אני אלמד לקוות בקול רם.