מרחק

לפני נצח וכמה ימים את נהגת לעמוד על קצות האצבעות וללחוש לי באוזן שאת אוהבת אותי. את היית פורמת את כפתורי חולצתי כששני זוגות עיניינו מחויכות נפגשו.


זמן רב עבר מאז פגשתי באותן עיניים בצבעים של סערה, הרי את כבר מזמן לא הסתכלת לי בעיניים. עם זאת, אני חשבתי שאולי זה בסדר, אחרי הכל, כי העיניים שלך היו רדופות עד כאב.


את גם לא לחשת לי שאת אוהבת אותי. אני לא ידעתי האם זה בגלל שאת כבר לא, או שפשוט שכחת איך.


נהגתי להסתכל עלייך כשישנת. לפעמים היית מצונפת לכדור והיית נראת כל כך קטנה בעדך שרועה על המיטה הגדולה, אבודה. כמעט התפתתי לשלוח יד, ללטף, להרגיע, כאילו המגע שלי ירפא אותך, אבל את תרתעי, אני ידעתי, בתנועה כל כך מהירה וכמעט בלתי מורגשת שאי לא יוכל שלא להרגיש. סיכה אחת מיני רבות שתנעץ בלב שלי. שאת תנעצי בלב שלי בלי שאת עצמך אפילו תדעי.


אז אני שומר מרחק. מפחד לפגוע, להיפגע. למרות שיש רגעים שהזדקקתי לך עד כאב. הייתי זקוק לך כל כך הרבה זמן, ועכשיו את כאן, לידי. לידי, ולעזאזל, כל כך רחוקה.


אני רציתי לקבור את פניי בשיערך, שחור מתמיד על הסדין הלבן, אני רציתי לחלום איתך שוב, ולצחוק ולגעת.


השגרה שלנו היא כל מה שיש לנו. אני הייתי קם בבוקר כשאת כבר היית יושבת במטבח, שותה קפה וממלמלת בוקר טוב מעל דפי העיתון ששנינו המשכנו לקרוא למרות שהיה מוצף בשקרים. הייתי לוקח פרוסה מהעוגה שדודה שלך השאירה לנו, ונעלם לאחד החדרים האחרים בבית הגדול, עסוק במה-שזה-לא-יהיה, שהיה זמין באותו רגע. אני ידעתי שזה היה אידיוטי לגור יחד ולהתחמק אחד מהשני, אבל העובדה ששנינו נמצאים יחד שוב, הייתה מספיקה בכדי לגרום לי להישאר.


בבית של דודה שלך כמעט תמיד היו אנשים אך כשהתחיל להיות מאוחר, ואני ואת היינו נשארים לבד וכבר נגמרו הדברים שאנחנו היינו יכולים להתעסק בהם, היינו יושבים בסלון ומדברים, פשוט כי זה נראה הדבר הנכון לעשות.


והיום היה עובר.


לפעמים הייתי יוצא לעבודה, למבצעים, ואת היית נשארת בבית, לא מוציאה מילה כשהייתי יוצא. אני ידעתי שאת כועסת עליי, שונאת אותי, ואני גם ידעתי שאין שום דבר שביכולתי לעשות. את כועסת, וממורמרת, ומתוסכלת, ומרוחקת, ואני רק מקווה שיום אחד את תסלחי לי. אני ידעתי שאת מאשימה אותי, ולא את כל השאר. זה הרי אני הוא שעזב אותך בבית בכל פעם, כלואה. הסוהר שלך.


הייתי בדרך כלל עולה למיטה לפניך. לפעמים את היית מגיעה אחרי מספר דקות ומנשקת אותי, נשיקה חפוזה, בתוך החושך. ואני מניח יד על עורפך, תנועה נואשת לקרבה, כשאת החלת להסיר את החולצה מחזהי.


היינו שוכבים, וזה כל כך ריק וחסר כל תוכן שרציתי לצעוק עלייך, אבל לא העזתי, חששתי לגרום לך להירתע, ללכת. אז אני מחכה לך, ונותן לך לקיים איתי יחסי מין חסרי משמעות. ולפעמים שנינו עושים את זה רק כדי להרגיש שאנחנו עדיין שם, קיימים.


אנחנו נרדמים בסופו של דבר. או לפחות מעמידים פנים. ואז את היית חוזרת להיות מרוחקת ומסוגרת ומכונסת בעצמך.


כשאני מטיח אותך על הקיר יום אחד, כשאני כבר לא מסוגל לסבול את זה, אני שואל אותך איך זה ש, לעזאזל, את כבר לא אוהבת אותי, ואת מרימה את עינייך אט אט, עד שפוגשת באלו שלי ולוחשת, "איך אני יכולה?"


ואני לא מבין, והעיניים שלך חותכות אותי כמו סכינים, ואני לא יכול לסבול את זה יותר אז אני תופס את ראשך ומנשק אותך. לא מרפה.


את דחפת אותי אז. "תפסיק!" את צרחת. "תפסיק! אתה חושב שאתה יודע הכל. אתה לא. אין לך שמץ של מושג איך זה להלחם כל דקה. על הזיכרונות שלך, על עצמך. הם לוקחים הכל, כל דבר טוב שקרה לך אי פעם ומתישהו נמאס לך להלחם, אין לך כוח יותר, ואז לא נשאר לך כלום. אני – אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שרקדתי מול קהל, או – או - או מה לבשתי כשנישקת אותי אז, מאחורי החממה במדשאות של בית הספר, או איך – איך הרחת כששכבנו ואמרת שאתה אוהב אותי, שנהיה יחד לנצח. אני לא זוכרת איך זה היה פשוט לאהוב אותך, בלי לדאוג שייקחו את זה שוב." את צעקת כל כך הרבה עד שקולך נשבר. "איך אני יכולה לאהוב אותך?" את לחשת והשפלת את מבטך. "מה אם הם ייקחו את זה שוב?" קצוות שיער מפוחם נפלו על פנייך ואת עמדת כל כך קרוב אליי שיכולתי לשמוע את נשימותיך, להרגיש אותך..


ואת צדקת, אני ידעתי, ושנאתי את עצמי. אני לא ידעתי כלום.


נותרתי חסר מילים ועטפתי אותך בזרועותיי. הייתי טיפש. את היית זקוקה לי הרבה יותר מכפי שאני הזדקקתי לך, והייתי כל כך קבור בתוך האובדן שלי, ששכחתי שגם את איבדת. את הכל.


אנחנו עמדנו שם. את, נמוכה ממני ביותר מראש, וקטנה ואבודה בזרועותיי. "אהבתי אותך," לחשת, ראשך קבור בעיקול צווארי. "ואני לעולם לא אזכור איך זה היה."