צביטה ראשונה , אהבה שחלפה . .

אני לא כותבת בדף האחרון של המחברת.. ואין ליידי דף עם דיו.


רק סיפור אהבה ראשון ומקלדת ליד . . .


הזכרונות מציפים אותי ממש עכשיו.. שישי בערב איזה באסה כולם חוגגים ורק אני מסתגרת בחדר.


אני לא אשכח לעולם את היום בו הכרנו !!!


המבטים שלנו נתקעו אחד בשני !


הבטנו לרגע אחד לשני בעיניים, הסתובבנו לכיון הנגדי ואז שוב הבטנו באותם העיניים צחקנו ושוב נעלמנו..


הסומק הזה בלחיים בא לנו כזה בטבעיות, כשבאתי ללכת הביתה לא היו יותר מוניות חשבתי לעצמי איזה ביש מזל לעולם לא יכולתי לדעת שזה יהיה יום הגורל.


הצעת להקפיץ אותי, היססתי מעט אך הסכמתי.. כל הדרך הכרנו .. נתתי לך את מס' הטלפון שלי למרות שחשבתי שיותר בחיים לא ניפגש, הורדת אותי באגד ומשם כבר המשכתי ברגל.


מפה.. הכל היה כמו ס-ר-ט .


נפגשנו.. לקח אותי למקומות הכי מדהימים בעולם, הגשמתי איתו הכל לאט לאט הבנתי שלקום בבוקר זה רק כי שמעתי את הצחוק שלו:) יכולנו לשבת שעות ביחד ואף פעם לא יגמרו לנו הנושאים..


עם הזמן כבר החשיבו אותנו ל"חברים" האמת שגם אנחנו.. לא היינו צריכים את המילים "התהיי חברה שלי?"


הספיקה לנו הידיעה שאין יום אחד שלא יכלנו להעביר כל רגע בלי ליידע אחד את השני.


לפעמים הרגשתי באגדה.. הנסיך והנסיכה:] זה נמשך למשך שנה וחודשיים..!!


חלומי נכון [?!] גם אני חשבתי כך..


עד שבום זהו הכל נגמר.. רבנו כל הזמן , הקנאות שלו הגיעה למצב של אובססיה ובאחד הריבים הוא ממש נתן לי כאפה..


אני הייתי בהלם לא דברתי, לא בכיתי רק הבטתי בו ופתאום מלמלתי בשקט "איך יכולת?" יצאתי מהרכב שלך כשכולי בוכה.. אנשים הסתכלו עליי רצה התחילו לשאול שאלות אני לא הגבתי רק הסתובבתי לאחור אפילו לא באמת הקשבתי להם רק הסתכלתי עלייך!


ואתה נשארת שם, ברכב שלך.. מסתכל לעצמך על היד ואולי אפילו לא שמת לב אבל על הלחי שלך זלגה הדמעה האחרונה שלך ושלי.


באותה שנייה הבועה היפה הזאת התפוצצה בשבילי..


אני רק זוכרת שכשנכנסתי הביתה בדיוק אחרי הפגישה האחרונה שלנו ביחד אמא חיבקה אותי חזק ואמרה "אני יודעת..אהבה ראשונה את לעולם לא תשכחי אותה אם זה לטוב או לרע רק תזכרי ה-כ-ל לטובה..חייכי והחיים יחייכו אלייך בחזרה"


והיא אפילו לא ידעה מה בדיוק שם קרה.. היא רק ראתה את העיניים, העיניים שנצצו משמך ובאותו היום הן היו מלאות שנאה.


עברו מאז חודשיים ורק היום אני מעיזה לדבר על מה שקרה..


אחריי חודשים שלמים שידעתי מזה ביה"ס ובית ביה"ס ובית.. שכחתי שקיימים בכלל חברים או הוריים..


אחריי חודשים שלמים של בדידות, בכי מר, געגועים עזים ומחלת האהבה


אני אומרת תודה שהיה וטוב שהיה ונגמר.