דמעות

רפרוף שפתיים חלוש, כמעט בלתי מורגש ומגע עדין, רועד וזה היה פושט... כואב.
רעדתי בין זרועותייך נוגעת בך כאילו אתה כמעט שביר ואתה העברת יד בוטחת בין שערי מנשק ומלטף, קובע אותי כשייכת לך. זה היה לא הגיוני כמעט כמו שזה היה הכי אמיתי שאפשר ובאמת שניסיתי לעצור את הדמעות שזלגו כמו דם על שפתייך.
"למה את בוכה? אני מכאיב לך?"
כמו שלא הכאבת לי בחיים.
"לא.. אל תפסיק" כל כך נואשת לעוד מגע, לעוד נשיקה, מתפלאת שוב פעם עד כמה זה קל לבכות כשזה קשור אלייך. 'תפסיקי לבכות ילדה טיפשה' נזפתי בעצמי, פולטת יבבה חנוקה לתוך העורף שלך ואתה מצמיד אותי יותר חזק אלייך כאילו מפחד שאטמוטט.
לאחר מכן שמה בין הסדינים, מלופפים אחד בין השני, הדמעות כבר התייבשו. אתה עישנת סיגריה ואני הסתכלתי עלייך, מעריצה כל דבר שיש בך. נראת כל כך מרשים באור הירח שנכנס בין חלונך, צידי פנייך זהרו והייתה לך הבעת פנים חטומה, רצינית. תהיתי על מה אתה חושב.
כל כך טיפשה, כרגיל, כי אני לידך תמיד טיפשה ועדיין לא מצליחה להבין בשביל מה היו הדמעות, יותר בשבילי מאשר בשבילך כנראה. עדיין בין זרועותייך נאחזת בך כאילו אתה טיפת האוויר האחרונה שנשארה לי הבנתי שבכיתי מכאב.
אני באמת אוהבת אותך, וזה פשוט יותר מידי כואב.