מכתב מיני רבים

אני כותבת עוד מכתב לפני השינה. נורת הלילה שעל הקיר מאירה לי את הדף הריק, ואני עם העט, מנסה לדמיין את המילים הכי יפות שיכתבו אי פעם, המילים הכי נכונות ואמיתיות. הנורה מהבהבת, כאילו מאיימת להיכבה, והעט רושם ורושם, ממלא את הדף הריק במילים, כותב וכותב כל כך הרבה רגשות מעורבים. והנה אני כאן מול הדף המלא במילים, לפני השינה, קוראת את מה שהעט כתב ללא הפסקה:


"אהוב יקר, האם אי פעם תבין את גדולת האהבה שלי? ואם אשאל אותך מה אתה מרגיש, מה תענה לי? האם תאמר 'אני אוהב אותך' ותנשק את שפתיי? או אולי תידום ורק תביט בי?


אהוב יקר, אני שומעת את קולך יום יום, לילה לילה. ואתה? האם גם אתה שומע אותי? אני אוהבת אותך יותר ממה שאפשר לאהוב. בבקשה, לעולם אותי אל תעזוב. שלך לנצח"