הטעות שלי - האמת שלי

"עכשיו תורך לבחור, את יכולה לתת לו הזדמנות, להאמין בו, בכם, לקחת אותו ביד
ולעזור לו להתגבר על הפחד שלו לאהוב, או שאת יכולה ללכת עכשיו בדרך הישרה והנוחה,
בדרך בלעדיו, אבל תדעי לך שזו הדרך הבודדה ביותר"

והיא ממשיכה להתסכל עליי.. נועצת בי מבט חד ואמיתי. אני יודעת שהיא צודקת, כרגיל,

"אם זה היה כך פעם, מתי שעוד הייתי יכולה לבחור להסתובב וללכת לדרך חדשה - הייתי
בוחרת בזה, בדרך בלעדיו אבל פחות כואבת אבל עכשיו ההיגיון כבר לא משחק את תפקידו
אצלי, אני לא יכולה בלעדיו"

וכאן אני מורידה את הראש.. כך זה בכל פעם שאני פותחת את ליבי בפניה אני מרגישה את
המבט שלה נתפס בי.. ואין בו טיפת רחמים,

"אז תני ללב שלך לבחור"

אומרת לי בפשטות, כאילו אין לכך שום השלכות כאילו זו הדרך הנכונה ביותר.. הלב שלי
מתפוצץ מכאב ואני מרגישה שאני עומדת לפרוץ בבכי.. מה הוא מבין - הלב - הוא שבור
למליוני רסיסים.

"הלב לפעמים טועה"

אני אומרת בקול רועד - מתחננת שהיא תבין את הכאב שבי אך היא ממשיכה להסתכל עליי..
והיא יודעת, היא מרגישה את הסערה בתוכי, אני רואה את הסיפוק העיניים שלה למראה הרגש
שהיא ממלאת בי,

"מטעויות לומדים"

וזה כמו מכה כואבת, תמיד יש לה מה להגיד - והיא תמיד צודקת - והמילה האחרונה תמיד
תהיה שלה.

"זו טעות שחוזרת יותר מידי על עצמה - כנראה שאני לא לומדת"

הפעם נמאס לי, מתמלאת בתוכי הרגשה שהיא לא מבינה כלום למרות שאני יודעת שהיא מבינה
הכל.. ההרגשה שהיא נגדי רק מתחזקת ואני מרגישה יותר ויותר קטנה.

"אז כנראה זו לא טעות"

עכשיו אני יודעת שהיא סיימה, שאין לה יותר מה להגיד ולי בטח שלי אין מה לענות לה,
היא נושקת לי מסתובבת והולכת.. משאירה אותי עם הבחירה שלי לבד כשבראשה היא כבר
יודעת מה אבחר. ורק אז אני מרשה לדמעות שלי לפרוץ.. אני נשארת תקועה באותו מקום
משותקת לאדמה מביטה בה מתרחקת אני רוצה לצעוק לה שהיא לא מבינה כלום.. שהיא לא
יודעת איך זה מרגיש אבל הפה שלי יבש מידי... אז אני שותקת. אני עוצמת את העיניים
שלי ורואה את הדמות שלה שוב מפצירה בי שאבחר, ואני רואה פתאום את דמותו, הלב שלי
מתכווץ ואני יודעת מה הבחירה שלי.

אנה - צדקת.