מכתב מיעל ללידור

30 ימים בלעדיך, וזה לא נתפס..


30 ימים שעברו מהר. יותר ממה שחשבתי.


30 ימים של געגועים..


30 ימים שהשמחת חיים שהייתה במחלקה כבר לא קיימת כמו קודם.


30 ימים שאני אוספת את עצמי, חזקה בשביל שאר הילדים


30 ימים שאני חושבת עליך המון, מנסה להבין.. איך הלכת ככה?




בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שתלך מאיתנו.


כמה שאמרו לנו, אף פעם לא האמנתי. לא רציתי להאמין.




יומיים לפני שהלכת שאלתי עליך, אמרו לי שהמצב משתפר, ושאולי תוכל להיכנס להשתלה – בתקווה להבריא.




ביום ראשון, 14.10, הגעתי למחלקה – באיחור.


עברתי על הרשימה של הילדים שהיו מאושפזים, וראיתי את השם שלך.


פתאום פאדיה עצרה אותי, ואמרה לי שהלכת.


לא יכלתי להאמין. ואני עדיין לא יכולה להאמין.


להשלים עם זה שלא תחזור יותר, שלא נשחק טאקי יותר.. שלא תצחיק אותי יותר, כמו פעם.




הזמן עובר.. והגעגועים רק מתחזקים.


אני קמה בבוקר וחושבת עליך.


רואה תמונות שלך ומנסה להבין, איך זה שהלכת?




אומרים שאלוהים לוקח את הטובים




יום שהגעת למחלקה אני זוכרת את'.


היית ממש בכניסה, עם אבא שלך.


חשבתי שהגעת בטעות.


זה היה בפסח, לא היו בנות שרות. הכל היה שקט יחסית.


דיברתי עם אבא שלך ואמרתי לו שאסור לכם להיות במחלקה.




הסתכלת על הדגים, דאגת להם. ביקשת שאני אאכיל אותם.. אמרת שהם רעבים.


נתתי להם אוכל, בפעם הראשונה בחיים..


ואמרתי לך שאני חושבת שהם אכלו כבר, אבל בשבילך? הם יאכלו שוב.


למחרת שוב האכלתי אותם, כמו שביקשת. וככה היה כמה פעמים.




הכנסת למחלקה שמחת חיים, שלא הייתה שם קודם.


היית ילד בריא מבחוץ, ילד שמח, חייכן. מתוק. בוגר.


ילד עם חלומות, שאיפות.


ילד מלאך. אף אחד לא האמין שאתה חולה.


אמרו עליך שאתה ילד בריא אבל מאוד מאוד חולה.


שידרת תמיד שמחה לכולם, אהבה לכולם.




כל מי שראה אותך נקשר אליך בשניות.


איך אפשר שלא?


הקסמת את כולם עם החיוך המתוק, עם האהבה הענקית שהרעפת על כולם, ושכולם הרעיפו עליך בחזרה.




המוות שלך היכה את כולם בהלם.


פתאום הלכת.


השארת את המשפחה שלך, את החברים, את כולם המומים. מתגעגעים.




כמה ימים לפני שהלכת היית במחלקה. קראת לי, רציתי שאני אגיע לסבא וסבתא שלך.


אבל לא יכלתי. הייתי צריכה לסיים כמה דברים.


הבטחתי לך שאני אבוא שבוע אחרי.


מי היה מאמין שתוך כמה ימים כבר לא תהיה איתנו?




השארת ת'צוות במחלקה, שמתמודד כבר שנים עם המציאות של המחלקה, בהלם.


שברת את כולם, את כל החסינות שהצוות בנה במשך בשנים.




30 ימים בדיוק אחרי שהלכת, זכר – החבר הכי טוב שלך מהמחלקה, נכנע גם למחלה.


כולם מדברים על זה שעכשיו אתם ביחד, משחקים. שומרים אחד על השני.




לא להאמין איך שניכם הלכתם, שני מלאכים. כולם אהבו אתכם, נקשרו אליכם.


אני מאמינה, ויודעת – שטוב לכם עכשיו. לשניכם.


קשה לי להגיד עליך שעכשיו אתה לא סובל, כי סבל זה הדבר האחרון שראו עליך.


תמיד שמחת, צחקת, חייכת. לא היה שום קשר בין מה שהראית מבחוץ, לתוצאות של הבדיקות שעשו לך.




גם כשהיית איתנו היה לך טוב,היית מאושר. כל כך רצית לחיות.


היו לך חלומות.. לעלות לכיתה א', ללמוד לקרוא.


הבטחתי לך שנלמד אותיות.. קניתי לך מדבקות של אותיות, אבל לא הספקתי לעבוד איתך.


אופירה התחילה, והיה בך כל כך הרבה רצון להתקדם, ללמוד.




כל כך הרבה חלומות, שמחת חיים, וילד מלאך.. שנקטעו בבוקר אחד. לפני 30 ימים.




לידורוש,


תשמור על כולנו מלמעלה.


תזכור שכולם אוהבים אותך, ויאהבו תמיד,