לחוד... אבל תמיד ביחד

כל פעם שאתה נכנס לחדר, מסתכל עליי וזורק חיוך, אני קופאת. והעיניים שלך שמהפנטות אותי... איך כל מה שיש בך מצליח לכבוש אותי יום יום מחדש? כל הדיבורים בטלפון, הצחוקים, מעלים בי כל כך הרבה זכרונות מהעבר, איך שהיינו ביחד והיה לנו כל כך כיף ואיך שלחנו אחד לשני חיוכים ומבטים ופתאום זה נגמר. קשה לי לשכוח אותך למרות שבעצמי רציתי שנגמור עם זה ולמרות שעכשיו יש לי אותו וטוב לי איתו. אולי אני פשוט רוצה את הכל בבת אחת אבל זה בלתי אפשרי, אני צריכה ללמוד לדעת להרפות לפעמים.
כל פעם שאנחנו מדברים בטלפון, סתם שואלים על מה שהתחדש, הצחוק הקטן שלך מזכיר לי אותך שוב ושוב... ואתה איתה. אני נזכרת באותו יום שנפגשנו, שאסור היה לנו, ורציתי לנשק אותך, ועשיתי את זה ואתה המשכת עם זה... ואז הזכרת אותה... אמרת שאתה לא רוצה לפגוע בה. ואז דיברנו עלינו ואמרת שאף פעם לא רצית להיות איתי כי לא רצית לפגוע בי כמו שאתה פוגע בה וכמו שפגעת בעוד הרבה אחרות. אמרת שאני מיוחדת, שאין עוד כמוני, אז למה לא נשארת? עברנו את הלילה ביחד, ובבוקר הכל חזר לשגרה.
אתה זוכר בכלל איך הכל התחיל? אני זוכרת את זה היטב... את הנשיקה הפתאומית הזאת שפתחה קופסא של רגשות אצל שנינו.. כל החיבוקים האלה... ואפילו היום כשאני מקבלת ממך חיבוק, אני נזכרת.. קשה שלא, אתה מבין?
התאהבתי בך, אני יודעת שכן... אנשים לא מרגישים כמוני את התחושה הזאת, הפרפרים וההתרגשויות, הם לא חיים את זה כל יום מחדש.. אבל אני כן.. ואני יודעת שככה קוראים לזה, התאהבות.
אבל הפעם, כשאני איתו, אני שוכחת ממך אפילו לכמה שעות. הוא גורם לי אושר, הוא גורם לי נחת וטוב לנו ביחד. כל הזמן פחדתי שמשהו יהרוס את מה שאני והוא בנינו בינינו והנה זה הגיע.. הזכרונות ממך שלא מרפים ממני. אני מנסה לשמור בכוח על מה שיש לי איתו ואני יודעת שלפעמים אני מתקשרת אליך ופונה אליך לעזרה, כי אני יודעת שאתה שם בשבילי תמיד, זה מה שאמרת לי פעם. ועכשיו אני שואלת את עצמי, למה בכלל אני כותבת את כל המילים האלו? הרי אתה אף פעם לא תקרא אותם, אתה אף פעם לא תדע כמה אני אוהבת אותך... ואולי... ואולי תמיד ידעת, אולי תמיד הבנת. במילא אף פעם לא אמרת כלום על הרגשות שלך, אף פעם לא דיברת על מה שיש לך בלב, וכמה שאני דיברתי ואמרתי וסיפרתי, אצלך כאילו כלום לא השתנה, נשארת מישור חלק ללא גבעות ועמקים, ואני יודעת שבפנים אתה סוער. אף פעם לא הראית את זה או נתת לי לקרוא אותך, אבל ידעתי שאתה בן אדם ואתה לא שטחי ואתה לא קבור.
אנשים אומרים "כל אדם ויכולתו", אז מה היכולת שלך? מה היכולת שלנו? הרי אנחנו אף פעם כבר לא נהיה יחד, כנראה שלעולם לא אדע מה היכולת שלך... ושלנו.
הטעם של השפתיים שלך עדיין נמצא על קצה לשוני, הזכרונות עדיין דבקים בי, המחשבות לא מרפות... ואני איתו. כשאני איתו, המחשבות שלי נודדות תמיד אליך ומסתגרות בתוך קופסא ומנסות להשאר שם ולא להמצא, כי אם ימצאו, יעלמו, והפעם לתמיד. אז אולי אני רוצה לזכור אותך אפילו טיפה, אולי אני רוצה להשאר בקרבתך, והכאב התמידי הזה שלא עוזב, יעזוב? אז אולי עכשיו עדיף שנהיה אנחנו... עד לפעם הבאה שניפגש...