אני אומרת לך הכל

 


עכשיו זה המכתב שבו אני אומרת לך הכל, אומרת בלי לשאול, בלי לפחד, אומרת הכל.        אתה ביקשת ממני דברים, דברים שלא יכולתי לתת,דברים והבטחות שהיו גדולות ממני, דרשת ממני לעשות החלטות רציניות, וכמובן שבכל דרך בחרתי בך. ביקשת ממני ואחרי מריבות אינסופיות  ותקופה של אומללות, הסכמתי....בטיפושותי נכנעתי ועכשיו..עכשיו אני פוחדת מכל צעד שלי, מפחדת לעשות עוד החלטות לא נכונות.                                                 אתה לא מבין שום דבר, אני לא מסוגלת לשתף אותך כי אתה תחשוב שהתחרטתי, ואני לא! אמנם אני שונאת וכועסת על הדרך שבה נגררו הדברים, אך אני יודעת שבעתיד אני אהיה מרוצה מההחלטה שתעזור לנו להיות יחד וביותר קלות.                                                                                                      קשה לי לספר לך ולשתף אותך בעצבות שלי ובכאב שלי, כי אתה,אתה לא תבין.  אתה כבר חווית חווויות ועברת בחייך הרבה, צברת ניסיון ניסיון , ואני?...כלום, ממש כלום ובגלל שאתה לא תבין ואף פעם לא הבנת אני פוט מעדיפה להדחיק הכל, להגיד שהכל עבר, שאני לא כועסת, לעטוף את העצבות בחיוך קטן.                                                                         כל כך כואב לי ואני כ"כ כועסת על עצמי , אני לא מבינה איך אני יכולה להיות אנוכית כל כך?! כי הרי מה כבר ביקשת? ועל מה כבר וויתרתי? צבא?!


אומרים וזה נכון שהרבה זוגות נפרדים בגלל הצבא , אבל אני אולי בתימותי האמנתי שאנחנו נשרוד, שיהיה ,שנהיה  שונים , שתתמוך בי, אבל פשוט קטלת אותי, ואצלך לא זה לא. אני שונאת את עצמי ואוהבת אותך יותר מאת עצמי..למענך אני מכונה להקריב כל דבר, אני מוכנה להכל רק בשביל שתהיה מאושר. אתה חרוט בתוך ליבי, בתוך נשמתי, בתוך גופי, אתה חלק בלתי נפרד ממני,כי כמו שתמיד אמרנו חן ואדם זה לנצחץץץמעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, אפילו לא לשנייה,אפילו לא בריב הכי קשה. אני זוכרת את היום כשהצבת לי דתי ברירות ואמרת לי ללכת...כל כך רציתי לשנוא אותך , רציתי לברוח ולא לחזור, רציתי לא לאהוב אותך בעוצמה הזאת...חשבתי שהאהבה שלי לא מגיעה לך ודווקא אז כל כך חשקתי בך, כל כך רציתי אותך, אהבתי אותך עוד ועוד...וזה בכל יום ממשיך להתעצם, אני לא יכולה לדמיין את עצמי רגע אחד בלעדיך.


מאז אותה התקופה עבר המון זמן. אתה השתנית, אתה בתוכך יודע שאני ממורמרת וכועסת אבל אני לא נותנת לך לחשוב שאתה האשם. אני רואה את המאמץ היומיומי והיאנסופי שלך לגרום לי לחייך ולו לשנייה. אני רואה את הכוחות שיש לך, את הסבלנות, אני מרגישה את האהבה שאתה מקרין כלפיי ולרגע אני הנערה הכי מאושרת ולרגע אחר כשאני נמצאת עם בני גילי אני מרגישה רע, בודדה, עצובה,מרוחקת, כאילו הסביבה מתנכרת אליי, אני מרגישה כעס.


למה אני מריכה להיות כל כך מבולבלת?! הרי אני יודעת שאתהה הנצח שלי, העתיד שלי, אתה הבעל לעתיד שלי,הרי עוד מעט נגור ביחד, עוד מעט נגשים את החלומות שלנו....


אני מניחה שזה פשוט כי עוד להא התבגרתי מספיק אבל ובאמת חלק גדול ממני רוצה כל כך לגדול ולצמוח, והלתבגר ולתפח חיים משותפים איתך וחלק אחר אומר לי שזה מהר מידי שצריך לחכות שאני בעצם רותה להישאר קטנה, להנות ולא לחשוב כל כך .                                                  


 אני יודעת ומרגישה שאתה הכל,שאתה האהבה האמיתית , זו שאהבה נפשי! אתה האחד!!!


בו הרגשה מדהימה, הרגשה שמחיקה אותי ונותנת לי את הטעם לקום, ויותר מזה אני יודעת שאצלך זה בדדיוק כל ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך בעיניים עצומות, שתעשה הכל בשבילי, ואני יודעת שאתה אוהב אותי כמו שאני אותך ואני מודה לך על כל דבר שי פעם עשיתי לי ואני שלמה איתך, ומאושרת..................


אז להמ אני כל כך מפחדת??????????