לכול האנשים באשר הם שאיבדו אדם יקר...

כמה זה כואב... כמה זה שונה עכשיו בלעדייך.. מה שהיה לא יחזור עוד לעולם.. מחשבות שעולות לא נותנות לי בשקט לחיות...


זה יותר מסתם משבר זה גורל ... הכול התנפץ לאלפי רסיסים... כי היום שונה משאר הימים כי הלילה לא אותו לילה... אתה לא כאן והכול אחרת עכשיו ומאז העצב גר בליבי..


אם בשמיים נשמע קולי.. תדע אני בוכה לך... אך זה אפשרי לאבד אדם קרוב.. איך אפשר לחיות עם התחושה הזאת עם הרגש האכזרי הזה שאוכל אותך מבפנים.. כול השקט שנשאר אחרי זה הזעקה של הכאב הכי גדול...


כולם אומרים " הזמן מרפא את הפצעים הכי גדולים", " חייבים למשיך הלאה"... מבחנתי זה רק משפטים חסרי משמעות מבחנתי זה רק מילים שלא אומרות דבר..


כי אחרי שבנאדם קרוב אליך עוזב לפני הזמן.. כי אחרי שאתה מבין שלא תראה אותו יותר משהו יחד איתו מת בך... אתה יודע שמאותו רגע שום דבר לא יהיה אותו דבר כמה חיוכים שתחייך.. כמה זמן שיעבור הכאב הוא אותו כאב...


אלוהים.. כמה שזה קשה לומר להתראות מוקדם מידי.. מבלי בכלל לרצות.. בנאדם הופך למלאך .. והדמעות יורדות אל העולם...


מה עושים עכשיו... איך עוברים את היום.. איך אפשר לצאת אל הרחוב שם כולם ממשיכים הלאה.. שם כולם שמחים הרי הם לא יודעים שהלכת...


כול כך הרבה כאב שיוצא במילים אלה במכתב הזה.. אני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה אבל איזה טעם יש לכול זה... שום מילה שום דבר שהעשה לא יחזיר אותך אלי.. אתה לא שייך לי עוד עכשיו אתה שייך לו..


ואני פה צריכה להמשיך כאילו כלום... אומרים שבנאדם יקר הולך מאיתנו הוא שם למעלה מזיל דמעה... כנראה שזה נכון כי ביום שזה קרה השמיים בכו כול כך...


תדעו כולם שאיש קרוב עוזב לפני הזמן שאיש יקר ללבכם הולך.. תבכו .. תבכו ימים ולילות זה מותר חלק מהריפואי זה לתת לכאב לצאת.. אך אל תתנו לזמן לעשות את שלו אל תתנו לאנשים אחרים לתקן אותכם כי אתם "שבורים"...


כי שאדם יקר הולך לזמן אין משמעות הכאב נשאר תמיד.. העצב הכעס ואי אפשר לעולם להשלים עם זה.. זה טבעו של העולם אבל זה לא אומר שצריך להשלים עם זה אני לא..


לעולם לא אקבל את מותך.. לעולם לא ארגיש נחמה... אתה עכשיו רחוק כול כך ממני.. והריקנות והבדידות לתוכי נכנסים כסערה..


לא אומר עוד דבר.. אמרתי כול מה שיש לי לומר... אסיים בכך שאומר להתראות כי שלום זאת מילה טובה מידי... ויום אחד.. יום אחד נשוב להיפגש