מבזבזת לעצמי את הזמן

הכל אותו הדבר. תקוע כל הזמן
חושבת המון. לא עושה כלום.
צופה בימים חולפים, שעות נודדות מאחת לשניה
ואני מבזבזת לעצמי את הזמן. את החיים.
איך השמש שוקעת, איך היא עולה
איך הירח מופיע ועוד כוכב בודד.
כולם אומרים שזה בזבוז ואני כישרון לא נודע.
יש המון מסביב. המון עשן! אני צועקת ודבר לא קורה
מפחדת להעיז ולגלות שאחרת, מכשלת את עצמי
כדי להיות מאותגרת ועדיין חושבת ולא עושה.
ימים ממשיכים לדלג לי בין העיניים הרדומות
ושעות כבר בקושי נראות שחולפות.
נראה שהקפה מוכן, והאוכל ממש ליד.
אבל רק להתקשר אלייך מעניין אותי.
הלוואי שעונות יכלו להיות פחות צפויות.
אולי בחורף יהיו ימים חמים אבל גשם ימשיך לרדת..
סתם כי זה מצטלם טוב.
ובקיץ, שעדיין ימכרו קרמבו וגלידות חמות שיהיה מתוק, רק שיהיה מתוק!
אבל אני מבזבזת לעצמי את הזמן נכון?
כשאני שרה ואז בוכה. כשאני כותבת ואז מתחקה?
אבל אחרי מה? נמאס מהקירות שמתקלפים מהקולות שזועמים
מהחיים שמשעממים. נמאס לי לבזבז את הזמן.
אל תמשיך להטיף לי. אני לא אתקשר יותר. אני אוותר.
כשאתה מחוץ לתמונה זה נראה שהשלווה רק מתחילה.
השארתי לך נשיקה.. כן נשיקה מהאודם שמרוח על הכרית
בסדין שעל המיטה שלך.. איזה שרשור של חום הבאתי לך
מקווה שרק תרגיש שאני חסרה. כמו שאתה.
אבל אני מבזבזת לעצמי את הזמן. גם את החיים.
הכל ימשיך רגיל הסטנדרט לא עולה ממילא..
אני ממשיכה לתהות, ממשיכה לבכות. לקוות.
אף פעם לא היה לי האומץ להודות שצדקו.
שהתבזבזתי עם הזמן. שככה החיים חלפו להם..בבלאגן.
איך אני מוודאת שהתגברתי עלייך?
פשוט לא חושבת על זה. מפסיקה!