החיים עוברים מולי, וכך אני דועכת

עובר לו הזמן ומדקה לדקה דמעות מציפות את עיניי. מנסה לברוח מהמחשבות עליך, שותה


עוד כוס כדי להעלים את טעם שפתייך , אך זה לא עובר, מחפשת פיתרון ושוקעת לאט. שוב


ושוב מנסה למצוא סיבה, אך לשאלותיי אין עונה, מטיילת מדי פעם בין הזיכרונות ואז

חוזרת לי לבדידות. אני לא מאשימה אותך אתה סך הכול שיחקת את המישחק אני זו שנתתי לך


לנצח. שנאה עוטפת אותי, אני שונאת את עצמי אבל ממשיכה , שונאת לחשוב עליך אבל לא


יכולה להפסיק, שונאת את הקול שלך אבל כול כך רוצה לשמוע אותו, האהבה הזאת שאני כול


כך שונאת להרגיש שברה אותי. עוד נשימה ארוכה לשכוח וליבי צולל לים של רגשות

מזויפים, מנסה להיתנחם וממשיכה לינשום בתיקווה שאולי לשעות ספורות של דימיון לא

תופיע, מרחפת בעולם משלי עם חיוך מטופש, עולם שכול כך נילחמתי לברוח ממנו, והנה שוב


אני כאן בין ההזיות והצבעים מנסה למחוק את שימך מליבי אך פוצעת אותו ומוסיפה צלקות


חדשות. נוחתת ופתאום שוב הריקנות , עולם של שקר שמשטה בי כה וורוד ושמח הכול כול כך


טוב עד שניגמר ואני חוזרת למציאות. אני נופלת לאט בתיקווה שבתחתית תחכה לי ותתפוס


אותי, אך אין איש שמחכה שם, כשאגיע לא יהיו עוד מנגינות רועשות וצבעים זוהרים רק


דממה שוממת . ניסיתי להתמודד באמת שניסיתי אבל הרצון העז , המשיכה הבילתי נימנעת


הזאת, המחשבות שרצות סביבי כול הזמן , הכניעו אותי! זוכר את אותם עיניים דבש שהיו


מביטות בך במבט מאושר?! עכשיו כשתביט בהם תראה עיניים ריקות עם צבא כהה ודהוי. תראה


מה עשית לי.. תראה מה אני עשיתי לעצמי. לא האמנתי שאחזור לצללים האלה אבל בעצם מה


כבר נותר לי? חוץ מלישקוע בין החלומות האלה כשאני לא יושנת , לפחות שם אינך קיים


ואין יותר רגשות...