אחרי הכל

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל...


אני רק יודעת שאני אוהבת אותך כל כך, זקוקה לך כל כך... אני רוצה אותך..


למה אני לא מסוגלת להסתגל לעובדה שאתה פשוט לא אוהב..אתה לא רוצה ולא תרצה יותר..


אז נכון,אני נפרדתי ,אני ויתרתי על כל הרגעים על כל החיבוקים והנגיעות..ויתרתי על כל שניה של אושר מושלם...


ויתרתי עלייך.


אבל בכל זאת כל כך כואב לי להיות רחוקה ממך,כואב לי רק מלדעת שאתה לא איתי,שעכשיו תיהיה אחרת..


אחרת שתחבק,אחרת שתלטף,אחרת שתלחש לך מילות אהבה,אחרת שתרצה רק בקרבתך..


מי זו תיהיה שתעטוף את כתפייך במקומי , מי זו תיהיה שתיקח את הפינה שלי בך..את הפינה שלי מתחת לשמיכה שלך.מי זו שתשמור את פחדייך לעצמה שתשתה את שתיקותייך שתנקום את חסרוני בלב שלך..


אני לא יכולה לחשוב שמישהי אחרת תחבק אותך חזק וקרוב עד כדי כך שתרגיש את פעימות ליבך..עד שהיא תחדור אלייך ותגרום לך להתאהב בה...


לא יכולה ולא רוצה לדמיין מישהי אחרת בזרועותייך...


למה אני מרגישה שזה לא יעבור? שאני אמשיך לאהוב אותך ולכאוב בשקט על כל הרגעים שהיו ועל כל הרגעים שהיו אמורים להיות..


רציתי כל כך להמשיך ולאהוב אותך..לנצח..ואם לא לנצח אז לפחות לראות אותך חייל...לראות אותך מתבגר..לראות איך תהפך לגבר בשנייה...לראות אותך בכל רגע ורגע נתון...לראות אותך איתי..


איך זה שאני תמיד מדמיינת סיפורים ובסוף תמיד מתאכזבת...? איך זה שהחיים לא רוצים להעניק לי מישהו שיאהב אותי ואני אותו..?


באמת האמנתי שהסיפור שלנו יהיה כמו באגדות..שפתאום כשניפרד תקלוט עד כמה אתה זקוק לי,עד כמה שאתה רוצה אותי איתך..שפתאום תקלוט שאתה אוהב אותי..אוהב אותי ורק אותי..


ואז ניהיה מאושרים...אבל כמו בכל אגדה? הגיבור מתעורר למציאות כל כך עצובה..מתעורר לעובדה שזהו רק סיפור וזה פשוט לא מתאפשר..




החיים שלך הם החיים שלך והחיים שלי הם החיים שלי..כנראה שהם לא נועדו להיקשר.


כמה זה כואב להודות בעובדה הזו כשכל מה שליבי מבקש זה רק לאהוב אותך..רק להיות איתך לנצח..


מתי הסיוט הזה שנקרא רון חלפון יגמר? מתי אוכל להיות עם כולם בשקט ובלי לחשוש שניפגש,בלי לחשוש שאשבר שוב אחרי שאראה איך המשכת הלאה..שאשבר רק מהידיעה שאני בכלל לא חסרה לך...שאשבר רק מההבנה שבסופו של דבר אחרי הכל-הייתי רק אורחת בחיים שלך ,שכעת סיימה את הביקור ונאלצת לעזוב.......