אהבה. בכל מקום אליו תפנה.

אהבה. אהבה רואים בכל מקום, בכל פניה, בכל מבט, רק צריך לחפש.


ליל יום חמישי, ל' אדר ב', סיבוב שערים. פתאום שומעים על הפיגוע הנורא במרכז הרב. אני בוכה, ואת איתי, וגם את, וגם את הגבוהה, וההיא הביישנית, וההיא עם הצמות. כולכן איתי. אני לא מכירה אתכן, כולנו שם בשביל לשמוח, בשביל סיבוב השערים. אתן מחבקות אותי, מרימות אותי כשאני נופלת מכאב. אתן איתי כשאני נלחצת שהפלאפון של אחי כבוי. אתן מנגבות את דמעותיי ולוחשות לי שהוא בסדר. כעבור רבע שעה אמא שלי מתקשרת, היא מודיעה שאסף בסדר, ב"ה, הוא רק איבד את הפלאפון בתוך המהומה. אני נושמת לרווחה ורוצה לחייך, אבל אז מודיעים לי-שישה הרוגים (עכשיו הם כבר שמונה). אני אומרת פרקי תהילים, איתכן ובשבילם. ממלמלת את כל הפסוקים ששגורים על פי אבל הפעם בכוונה אמיתית. הגוף רועד, אני לא מצליחה לשלוט בזה. דמותו של אסף מול עיניי. אני מודה לה' שהוא בסדר, מתחננת לפני בורא עולם שיחוס על הפצועים, מתפללת לעילוי נשמות ההרוגים, זועקת ובוכה לאבא'לה שלי.


אז השאלה המתבקשת: מה קשור פיגוע איום (אני לא מצליחה למצוא מילה מתאימה לתאר אותו) שהביא את סופם של נערים צעירים, שהרס משפחות, ש.. איך הוא קשור לאהבה?


אז מלבד המלאכיות שתמכו בי באחד הרגעים הקשים יותר שלי, ומלבד אהבתי לאחי אסף. יש עוד המון אהבה בעולם. לצערנו בתקופה זו הכל נראה שחור (ובימים טובים-אפור), ויש דמעות וכאב והרס וחורבן ומוות. אבל גם יש המון אהבה, המון תמיכה, המון עזרה ואיכפתיות. אז את מכתב האהבה הזה אני מקדישה לבורא עולם שעושה לנו כ"כ הרבה ניסים ושומר עלינו (כבר כל כך התרגלנו למשוע משפטים בחדשות כמו: למרבה המזל לא היו נפגעים או נגרם נזק לרכוש בלבד) שכבר שכחנו את המושג "נס" או "השגחה פרטית" או חלילה "יד ה'".


כולם מחפשים פתרון. הממשלה, המשטרה, הצבא וכמובן העם. כולנו מחפשים את מי להאשים-את הימין, או השמאל, או הערבים, או השרים, או אולמרט וכדומה. לדעתי אשמים רבים יש במצב הקיים, אך האם יעזור אם נצביע על הנאשם?
אולי נחפש להרבות את הטוב? אולי על כל רע שקורה נגביר את הטוב ונאזן את העולם? אולי נתנדב יותר, ניתן יותר, נשמח יותר, נוותר יותר, נתפלל יותר, נאמין יותר ונשליך יהבנו על אבינו שבשמיים. נזכור שהוא ברא אותנו ואת הערבים את כל העולם הזה ונצעק לו: אבא, אנחנו הילדים שלך, אנא רחם עלינו!!


אולי נתווכח פחות, נשנא פחות, נזלל פחות, נעליב פחות. אולי נחפש אדם הזקוק לעזרה בסביבתנו ונעזור לו, נחייך אליו ונגיש לו יד תומכת. אולי נסלח יותר ונזכור שהאויב הוא לא יהודי אם כי "בן דוד" ישמעאלי.


מכתב זה גם מוקדש לכל עם ישראל. עם קדוש. עם טהור. לכל האנשים שמדהימים שבעמנו שלא כל כך שומעים אותם, שעושים חסדים בשקט, שלא מפורסמים בתקשורת, שלא כותבים עליהם כתבות בעיתונים ולא מראיינים אותם לערוץ 2 ואפילו חיקוי מזלזל ב"ארץ נהדרת" אינו נחלתם. אנשים אלו המתנדבים בבתי חולים, התורמים ומתרימים, המשרתים בצבא תוך סיכון חייהם, העוזבים את משפחותיהם לטובת מילואים, המסייעים לאחינו בשדרות. וגם אלו שמתפללים למען עמ"י, שמחייכים בבוקר לשכנה הזקנה ועוזרים לה עם הסלים, שעוזרים לחבר לפתור תרגיל, שאת העודף מהמכולת שמים לצדקה, שמחבקים ותומכים בחולים, באבלים ובסתם חבר בדיכי. לכל אותם מלאכים ומלאכיות שלא שוכחים שאנחנו כאן בשביל המלך.


 


אז תודה לכם אחיי ואחיותיי-הדתלש"ים, החרדים, החילונים, המסורתיים, המזרחניקים, החוזרים בתשובה או בשאלה, הדתיים לאומיים, החסידים, החב"דניקים (ואלו מקרית עקרון-שהם עם בפני עצמו.. סתם). אז תודה לכם שאתם מרכיבים את העם שלי, העם הקדוש שלי. תודה שאתם שם תמיד, גם אם אתם לא מכירים אותי. תודה על זה שרק בישראל לא מתים מרעב כי יהודי תמיד עוזר ליהודי. תודה לכם על כך שבישראל שלנו אין הומלסים, כי תמיד יש יהודי שיעזור ליהודי בצרה. תודה לכם על הכל. אז תמשיכו להיות כאלה מדהימים. והפיצו את האור שבכם. זכרו שאנחנו בני מלך, ולנו תמיד יש על מי להשען.


שלכם באהבה


איילה