אהבה כואבת...

גשם בחוץ,השמים קודרים בדיוק כמו הרגש החזק שלי אליך.


עד כמה אוכל לסחוב את הרגש הזה ששורף אותי מבפנים?


עד היום כתבתי עליה ועליו.


היום אני כותבת עליך ועליי.


אני כותבת עם דמעות,עם עצב.


למרות שהרגש הזה טהור ויפה.


במקביל,הרגש הזה אט אט מחסל אותי,את כל גופי.


חלק אחר חלק.


האהבה הזו כילתה את כל תקוותיי וחלומותיי.


את הרגש הזה אני סוחבת כבר המון זמן,הוא כבד לי.


הוא חזק ממני.


יכולנו להיות זוג מדהים כמו אז,לשבת יחד בחוף,לשמוע את הגלים מתנפצים על הסלע,ולהצהיר על אהבתנו לעולמים.


וכשיהיה קר,מספיק רק להחזיק אחד לשני בידיים בכדי להציט את ליבנו ולהתחמם.


בזמן שאני כותבת,טיפות הגשם כיסו את הרחוב בשלוליות ענק.


כאילו שהשמיים בוכים יחד איתי.


ההשתקפות שלי דרך החלון כל-כך לא ברורה.


חצי צוחקת חצי בוכה.


אתה איתה,חושב עליה,על האישה שלקחה את מקומי.


מנשק אותה,את אותן הנשיקות שבעבר היו שייכות  לי! ולעולם לא היו צריכות להחליף שפתיים.


אותם חיבוקים וליטופים שעכשיו אצלה,היו שייכים גם הם לי.


אבל,האם אתה באמת אוהב אותה? האם אהבת אותי?


האם אתה זוכר את עיניי?שפתיי? את הריח שלי?


כי הרי לפי דבריך,


אתה אוהב אותה וחושב עליה.


חושב עליה ולא עליי.


אך שוכב איתה,ומדמיין את פניי........