«::*°• ילדה של מגדלור •°*::»/«::*°• סילבסטר החתול •°*::»

 


מלאכים מחייכים, בלילות חשוכים, פרחים הם שולחים ואותנו משמחים,

ת'ים הם מאירים, למגדלור אור מחזירים, ואנחנו נשארים, מופלאים מהשירים,

השירים שמתנגנים, השירים הקטנטנים, שאת האהבה בונים בלילות כה משונים.

ואנחנו נרדמים, לא נשכח לעולמים, את אלה הימים, עם חום כל כך חמים.

חום שמשגע, בגוף הוא רק נוגע, כי המלאך, רק הוא יודע, לגרום להתגעגע.

ואנחנו משתגעים, אהבה, געגועים, כל הרגעים שנמשכים בנו נוגעים.

כל רגע יפה מהרגע הקודם, העולם כבר לא דומם והאור עוד מחמם,

את הלבבות שנשכחים, אך שירי המלאכים אותם שוב הם פותחים.

כוכבים מנצנצים, לתפוס אותם אנו רוצים, אך למעלה הם שורצים, ואנו נעקצים.

נעקצים כי אגדה, לתפוס כוכב שלא נודע, אך מלאך אחד ידע, שכוכב אחד רצתה ילדה,

ילדה שלשמור כוכב אצלה היה זה כל עולמה, , אך אמה ההמומה, מלאך אחד שמעה:

"תנוחי על משכבך בשלום, כנראה שזה יישאר חלום, חלום של גיהנום, להשיג כוכב מהמרום."

והאמא כבר ידעה, שבתה היחידה, עם משאלה שאבודה, תישאר כאגדה,

ת'ילדה שלה דורשת, בחזרה, היא מבקשת, נזכרת, מנשקת, את תמונתה השותקת,

והילדה כבר לא תחזור, אין אור במגדלור, ושוב פעם יש מסתור והמלאך כבר לא יחזור,

המלאך כבר בשמיים, עם הילדה חובק ידיים ומאז הם שניים, אך שניהם עוצמים עיניים.