תיקח פסק זמן, פשוט תירגע! זה לא אתה!

כמה שכואב לי עכשיו ואני מרגישה שהמילים לא מצליחות
להסתדר לי בראש! אני כ''כ מבולבלת שאני אפילו לא יודעת איפה ייגמר
המכתב הזה. אני פשוט כותבת. כי כואב לי ואין לי לאן להוציא. כי כשאני בכל זאת
מנסה לדבר אלייך, אתה ישר עובר נושא. כמו מתעלם אבל רואה אבק
ונושם.. כן אתה עדיין נושם. רק אצלי כמו מחנק.
אני מבקשת שתיקח פסק זמן ופשוט תירגע! כי זה לא אתה!!
אני לא רגילה לזה שאתה קשוח פתאום, שאתה כמו לא קיים. יותר נכון..
שאני כמו לא קיימת בשבילך! חברים שלך באים אלינו, ואני אומרת אלינו
כי הבית שלי הוא כמו הבית שלך. הם מתייחסים אליי יותר ממך!
הם מחמיאים לי על האוכל כשאני אתכם מפנקת. לפעמים הם אפילו נרדמים לשניה
מרוב הטוב הזה.. שלפעמים נמצא ביני לבינך. כשאני מדברת ומצליחה להשחיל מילה
הם עונים לי נותנים לי הרגשה שאני נמצאת ולא כמוך, מתעלם ומוזר.
אחרי זה אתה אומר שלא שמעת.. אבל הם שמעו נכון? הם ענו נכון?
ואז גם אתה אמור לשמוע כי כולנו נמצאים באותו ריבוע! אז איך זה תמיד על תקן קבועעע?
שאני עושה פרצופים ובוכה מבפנים ואליהם מחייכת ומיואשת מהכאב שממנו אני חוששת.
אתה כ''כ אוהב ולא יודע להראות. גם כשאתה מראה אני צריכה שעות לחכות!
זה לא קל. לא היית כזה. פתאום כל דבר מקפיץ אותי! כל מבט מסגיר אותי
ואני מרגישה כמו בחלום ולא יודעת אם הוא התגשם או שאני יתעורר ויתאכזב מגודל הציפייה
שחשבתי שאותי עטפה. אני מקווה שיום אחד תחזור להיות מי שהיית, מי שהכרתי כל פסיעה שלו.
מי שחשבתי שיש סיכוי להתאחד איתו. ולא אחד שאני לא מזהה אחד כמו זר
שאני רוצה ממנו לברוח. למרות שאני אוהבת וכבר נמאס לי לבכות אני רוצה לנוח.
אז בבקשה תירגע, תשנה את עצמך אני לא יכולה יותר! לא יכולה להילחם עם עצמי
ואיתך! רק בגלל שזה כבר לא אתה!