למרות הכל אמא

בשמלה,
עמדה מול המראה.
על שפתיה אודם אדום כדם מרחה,
פידרה את אפה ולחייה בצבע הורוד שרצה יהיה צבע חייה,
מסקרה שחורה על ריסיה הדקים,
ופס שחור שחיזק את מבט פניה הפגועים.

בכניסה לדלת את נעלי העקב נעלה,
וקול נקישות העקב נשמעו בכול הבית.
אספה לתיקה את אשר נזקקה.
פתחה את דלת הבית הביטה על דיירי הבית מתסכול,
וסגרה אחריה בחריקה צורמת את דלת העץ הרקוב.
ואפילו שכבר הייתה אינה ריח הבושם הזול נשאר באפי דיירי הבית.

ירדה לרחוב הקודר עורה כעור ברווז מצומררת,
לעבר ידיעתה אל הלא נודע של הלילה.
נעמדה על שפת המדרכה וחיכתה:
בדמיונה הייתה כמחכה לאביר על הסוס הלבן,
במקום לגבר במכונית סובארו כחולה חרמן.
בדמיונה הייתה לבושה בשמלת ערב לבנה וצחורה כבתולה,
במקום שמלה אדומה זנותית קצרה כדי שיבינו את עיסוקה.
עומדת ומחכה על שפת המדרכה.

הרחוב הריק נראה כסואן.
מכוניות ששורקות ומחרים זולים מציעים מתוכן.

נכנסת למכוניות נוסעת לפה לשם כדי לענגם.

בשובה הייתה מורידה את נעלי העקב שלא נשמע את שובה.
יושבת מול המראה,
מורידה את השמלה,
עם מסיר איפור מוריה את הדם משפתיה ואת החומר הלבן,
המסקרה והפס ירדו לבדם עם דמעותיה,
ואת הפודרה משאירה שלא תראה חיוורת בעיניי דיירי הבית.
ובעיניי דיירי הבית, היא תמיד תישאר _יפה_ למרות היותה חיוורת.
ובעיניי דירי הבית, ריחה הוא הריח _נהדר_ למרות היותו זול.
ובעיני ועיניי אחיי, _תישאר האמא הכי טובה_ למרות היותה זונה."