אוהבת אותך

אני אוהבת אותך, לא ידעתי שאהבה כזאת קיימת בכלל.
אתה בטח לא מבין מאיפה המכתב הזה נפל עלייך, אבל שים לב כי זה קצת מיוחד ומכל הלב.
הכול התחיל לפני כמה חודשים, התנהגת כאילו אתה רוצה ממני משו,לא היה לי ברור מה, עכשיו אתה יודע שאני לא רגילה לזה, אז התחלנו לדבר,היו לנו שיחות מעניינות על כל נושא שבעולם היינו מדברים כל יום ואם היה אפר גם כל היום.
הזמן עבר,
ונהיינו הידידים הכי טובים, אבל בשבילי זה היה יותר, רציתי יותר, קיוויתי ליותר.
התחלתי להרגיש אלייך דברים שלא הייית אמורה להרגיש,
בהתחלה הסתרתי את זה אבל אז זה התחיל להציק לי, אז... סיפרתי.
מה שלא גרם לך לשנות את מה שאתה חושב לגבי ה"קשר" שלנו.
הימים עברו,
וזה נהיה קצת יותר מסובך, אפעם לא רצתי להגדיר את הקשר שלנו,פחדתי מידי,אבל אז פישלתי,דיברתי יותר מידי,הימים עברו,ואני הזכרתי לך את מה שהיה,
דאגתי להזכיר לך את זה יומיום כדי שלא תשכח - אפשר להגדיר את זה כ"חפרתי".
אאגשתי להזכיר לך מה אני מרגישה וכמה רע לי אנחנו ככה "מרחפים" ככה באוויר בלי מוצא.
אז שוב חזרנו לנק` ההתחלה לא כל כך הבנתי, השליתי את עצמי, חשבתי שיש לך משו כלפי כנראה שטעיתי.
יום אחד התחלתי לבכות כמו שבחיים שלי לא בכיתי, בחיים שלי לא בכיתי בגלל אף אחד, זה היה מוזר, לא יכלתי לעצור את זה, לא ידעתי למה אני בוכה בכלל, זה פשוט ייצא בלי מעצורים.
הרגשתי משוחררת יותר, לא הפסקתי לאהוב אותך וגם לא השליתי את עצמי שזה המקרה,אבל קיוויתי,קיוויתי שזה הצעד לקראת זה.
לא יודעת למה אני לא יכולה להפסיק לחושב עלייך, אני רואה אותך, מדברת איתך, או אפילו רואה משהו או מישהו שמזכיר לי אותך והכול מוצף בי מחדש.
אני כל כך רוצה לשנוא אותך , לא הולך לא יודעת כל שנייה שאתה לא לידי אתה כל כך חסר לי , תקרא לזה איך שאתה רוצה אני קוראת לזה אהבה.
עכשיו שאני חושבת על זה זה מוזר, אני בטוחה שהיהיו לי אהבות בחיים וגם אכזבות, אבל טעיתי.
כשתראה את המכתב הזה אני לא אהיה לידך, כנראה שאני לא אוכל לראות את הבעת הפנים שלך כשאתה קורא את זה , את הדמעה שבטח תרד מעינייך, ואת ההתפרצות שהיא תביא אצלי.
מקווה שיום אחד תבין מה גודל האהבה שלי אלייך.
כן,
אני יודעת שכלום לא ייצא מזה, אבל לפחות ניסיתי.
הזמן עובר - ואנחנו כבר פשוט לא מבינים , מה אנחנו מפסידים.
את מה שאני מרגישה אלייך אפעם לא אוכל לתאר, העוצמות חזקות ממני, אני לא יכולה להגיד שאני מאבדת תקווה כי איתך זה לא אפשרי, אני חייה בבועה שעוד תהיה איתי, רוצה להבין את החיים האמיתיים, רוצה להבין שאין סיכוי והתקווה אבדה, תן לי להמשיך - בבקשה.

הכול נמרח כבר כמה חודשים וזה כואב לי , זה מעיק עליי, זה רודף אותי בכל דבר שאני עושה.
 אתה לא ברור ואני לא מבינה - יודעת שזה לא אמיתי והכול שקרים אבל נאחזת בלא נודע גאילו הוא הדבר היחידי שנשאר לי בחיים.
בלי לחשוב יותר מידי, בלי להגיד אם פשוט ממשיכה את החיים, ממשיכה אתה חיים ומקווה שהוכ יסתדר, אבל רק שתדע שאני ממשיכה להרגיש אלייך תמיד
באותה עוצמה.
לא רוצה לעזוב - אבל חייבת.
לא רוצה לנשום - אבל חייבת.
לא רוצה לשכוח - לא את הכאב שחישל, לא את הקושי והבכי שהעניק, לא את השמחה שנתנה תקווה, ולא את האומץ שהפתיע.
אני רוצה לשכוח ולסלוח אבל משהו מונע ממני.
לא נרדמת, מבולבלת, על עמצי מרחמת?!
שואלת,
תתחזקי,
תתעודדי,
כל כאב ראי כמחוק,
גם אם עצוב וקשה לך בלעדיו,
גם אם קשה והלב לך כאב,
גם את יום נורא ולשמוח אין מצב,
עזבי,
תירגעי,
תשתקי,
הוא לא צריך את זה עכשיו.
ובסוף השבוע שסוף סוף מדברים.
כולי מתרגשת
בבטן פרפרים.
ומגיע יום ראשון,
סוף השבוע נגמר.
פרידה,
דיכאון
הכול מציף כאחד.
טוב לי -
רע לי -
מרגישה שלמה -
ובודדה.
חם לי -
וקר.
מה אעשה - מתי כבר אדע?!
פשוט -
נ ד נ ד ה
 
במלכוד, לא יודעת מה לבחור,
בטוב או ברע?!
בכל מקרה , כל דרך שלא תהיה כלול בה תרגיש לא נכונה.
אוהבת ולא עוזבת -
נשארת ולא מוותרת.
יורת מידי נאמר וללא תשובה.
 
שלך,
DoRi