לך, הבן אדם שלימד אותי לעוף

לך, את, זו שלימדת אותי לעוף. לחייך, לשמוח, לצחוק.

להרשות לעצמי להשתחרר מידי פעם. לצאת מהגישה הכבדה שלי על החיים. לזרום ולהנות מכל
רגע ושניה בעולם הנפלא הזה. את, שבשנתיים הפכת אותי לאדם שונה לחלוטין...את, שכל כך
השפעת עליי, לטובה כמובן. את שהיית למודל לחיקוי, לאלילה, מן דמות נערצת. הבן אדם
שהערכתי הכי בעולם. הבן אדם שלא טועה. שיש לו את האיטואיציה הזו, לדעת בידיוק מתי
ואיך להגיב. הבן הזה-את.

והיום כשאת כבר לא איתי. ואולי כבר עזרת לי לעוף מהקן הזה שלי שסגור מסביב בתייל
ועבודתך כביכול הושלמה. אבל כעת? האם הכל חוזר לקדמותו? האם עצם החלל הזה שהשארת
פה? גורם לי לחזור להיות אותה ילדה סגורה, עצובה, ומאוד מאוד פגיעה?.... תמיד אמרת
"לקחת דברים בפרופורציות"... ואולי את חושבת שאני מגזימה כמו תמיד. עושה מעכבר
הר... אבל תביני את היית דמות מאוד משמעותית בחיים שלי ועכשיו כשאת איננה זה כאילו
תלשו חלק ממני, מתוכי, מהאני העצמי שלי ... וזרקו אותו מבלי לחשוב בכלל... מבלי
לשנייה לחשוב על ההשלכות של המעשה הזה. אמרת "שהזמן יעשה את שלו" אבל עברו כבר יותר
מ-4 חודשים.. ואולי זה נראה מבחוץ שהתגברתי...ואני שמחה וצוחקת אבל בפנים כל דבר
מזכיר לי אותך, כל רגע אני עלולה להישבר. ואני כה שברירית - כל מילה של מישהו מייד
מתקשרת אלייך...ומייד הדמעות פורצות מעצמן.

ואולי זו אשמתי, זו אני שמפתחת מן יחס תלותי שכזה בבני אדם. אבל אני לא תמיד ככה.
אומנם תמיד קשה לי להיפרד אבל איתך זה היה שונה. את היית היחידה שבאמת באמת נפתחתי
אלייה עד הסוף. היחידה שידעה מה באמת קורה שם בין הקירות החשוכים האלה של ביתי. את
היא היחידה שהבנת בידיוק מתי אני נשברת מבפנים-במבט. אפילו מבלי שאני אזיל דמעה.
את, ראית את זה בא.

את לא יודעת מה את עשית לי כשאת עזבת...ויותר מזה - מה עשית כשהיית פה.

ואולי אין לי זכות לכעוס כי אם זה לא היה קורה עכשיו זה היה קורה מאוחר יותר...אבל
לפעמים אפילו עוד קצת זמן עדיף מכלום לא... ואפילו חצי או רבע...עדיף מכלום. וכמו
שאת מכירה אותי אני בן אדם שרואה את העולם בצורה מאוד חדה. שחור או לבן. הכל או
כלום. אבל אצלך, הייתי מוכנה לוותר על הכל... לקבל אפילו קבע ממך...להיות איתך
אפילו עוד דקה...העיקר להיות איתך...לראות אותך כל בוקר עם החיוך שלך. ולסיים את
היום במחשבה על לראות אותך מחר.

את היית יותר מכל חברה. שידעה לייעץ, לשמוע ותמיד תמיד להשמיע(את מה שצריך)... את
ידעת בידיוק מתי לכעוס.. ומתי לוותר. מתי להחמיר ומתי להקל. הייתה לך מן אינטואציה
כזו מיוחדת. ידעת בידיוק מתי ואיך ואיפה המקום לכל דבר ודבר. ועכשיו אני תקועה...לא
יודעת מה לעשות... מרגישה שזה משתלט עליי ואני אט אט נשברת..חוזרת לתקופה השחורה
שלי... מסתגרת... ומסביבי חומות גבוהות... מסתגרת לבד... וכותבת...כותבת כותבת ועוד
כותבת..ואולי זה היה הדבר שתמיד הכי עזר לי להקל מעלי את הכאב..אבל גם זה לא עוזר
כשלמצב אין פתרון ונכון לעכשיו הוא נראה תמידי...

לא משנה מה אני תמיד אזכור אותך לטובה ואף פעם לא אשמור לך טינה על העזיבה שלך..

אוהבת תמיד תמיד

ענבלוש.