איך אתגבר עלייך א' ? האהבה הנכזבת שלי

אהבה נכזבת


זהו הסיפור על אהבתי הראשונה,
ועל אהבה נכזבת שלכאבה אין סוף.


 


זה התחיל כל כך יפה, במשחק. לפני יותר מ3  וחצי שנים
 התחלנו לדבר איי סי קיו ומסנג'ר.
זה היה כיף, לא אשכח את הצפייה לראות אותה מחוברת,
אך היה מכשול, היה לה חבר, דיי כלב שפגע בה מאוד.
הייתי שם בשבילה, רציתי להיות שם.
היא נפרדה ממנו, שאלה אותי על אנשים חדשים, איך זה? ואיך הוא? ואני חשבתי "איך אני?"


לאחר שנתיים היא חשבה "איך אתה?"
ואז, התחלנו להיפגש, זה מדהים, לא אשכח את הפעם הראשונה השנייה והשלישית , שרק ראינו אחד את השני.
זה התקדם מהר, נקשרתי חזק, גם היא, אהבנו מאוד והיה לנו טוב.
כעבור חצי שנה התחילו ריבים, אחד פה אחד שם, לא משהו שהאהבה המטורפת שלנו לא יכולה לתקן.
דיברנו על ילדים, איך נקרא להם...
 על חיים, איפה נחיה, ואיך נחיה ביחד...


כעבור עוד 3 חודשים התחילו הבעיות.
הקשר בייננו כאן היה קשר תלותי ביותר, לא יכולתי לחיות בלעדיה והיא לא בלעדיי,
למרות המרחק (אני ת"א והיא חיפה) , דיברנו כל יום שעות, הצלחנו עדיין לחיות אחד בתוך התחת של השני.


ואז, הגיעה המפלה, אצלי לצערי, קרה משהו שערער אותי נורא במשפחתי, אפשר לתאר זאת כאובדן של האדם הקרוב ביותר לאחר אהובתי.
התערערתי, לא הצלחתי לחייך, הרגשתי שאני מאבד את כולם, רק לא את אהובתי, ואני מטיפשותי ביקשתי ממנה קצת להתרחק, על מנת שאוכל להתקרב לשאר בחזרה.
זה לא עזר, הייתי בודד, רק אותה היה לי, היא מספיקה,  היא מושלמת.


עברנו 3 חודשים ככה, מלאים בריבים, פיוסים, וכאב,
הרגשתי שאולי כדאי לוותר. וויתרתי.


נפרדנו, אני הוא זה שנפרד, אני הוא זה שנושא את "אות קין".


הו , יקירה, מה חטאתי, האפשר לתקן את חיי חזרה?


אחרי חודש בלבד, הבומרנג חזר, חזק ,ופגע בעורף, שבר את המפרקת.
הבנתי שעשיתי את טעות חיי, רצתי לחזור! לתקן, לא לשלם בחיי את הטעות הטיפשית הזאת! מיהרתי , אך היה זה כבר מאוחר...


יש מישהו חדש, מבוגר יותר, שממלא את מקומי.


אף אחד לא יכול למלאות את מקומי! חשבתי.
אף אחד לא יאהב אותך כמוני! ידעתי.


ניסיתי עדיין לחזור, קיוויתי שאצליח לפנות אל הרגש והשכל ביחד, שתבין מחדש שאנחנו אהבה שלא תחזור לעולם.


היא לא הבינה, היא שכחה... איך אפשר לשכוח? היינו שנה, נכון אבל זאת המציאות שלי! אין מציאות אחרת!!


ירדתי נמוך, מאוד נמוך, כלום לא צלח, היא איתו .


עברו עוד חודשיים, במהלכן הצלחתי לחזור קצת, אך מיד נפלתי.
את לא עוזבת אותי אהובתי לא משנה מה אני עושה, שום דבר לא עוזר.
את מלווה אותי, בכל הסיטואציה, חיינו ביחד, חיים שלמים, איך לא אוכל להיזכר בהם?
אני מרגיש זר בעולם הזה, את השלמת אותי.


כל כך טיפשי לא לחזור להיות ביחד , אחרי כל האהבה בינינו, איך את יכולה לוותר על זה? איך את יכולה לשכוח אותי.
נשארתי לבד, מלא אשמה, בודד מאוד, מתבוסס בדמי, אבוד.


חברים שראו אותי במצב שלי אמרו לי
 "תמשיך, יש עוד כמוה, ויותר"
"עברו כבר 3 חודשים תמשיך הלאה"
"הזמן יעשה את שלו"


הזמן לא עובר, אני רק ממלא את היום בסידורים, מנסה לא לחשוב, נמצא בערפל.
הזמן הוא לא תרופה.
וגם אף אחת חדשה לא תהיה תרופה.


לקחתי את כל התרופות שיכלתי לקחת. ואין שינוי.


הכאב שם, היא שם, בלב שלי.
פועמת רוצה לצאת, אני לא נותן, לא יכול לתת.


אני נתתי לך לצלול עמוק מדי לתוכי, אל נקודה שאף אחד לא הגיע לפני.


את חסרה לי, אני מכור לאהבתך...
אהבתי תקועה בתוכי, אני רוצה להוציא אותה, אלייך, אבל את לא שם לקבלה, ולכן היא נשארת בפנים, ושוברת את ליבי. הכאב הוא פיזי לכל דבר...


ילדינו מתים, ואני רוצה להחיותם...


אני מאוהב בך , יסמין, תמיד אהיה, אהבתי אלייך לא יכולה לפחות.
איך אמשיך הלאה? הכול זר לי... הכול לא אמיתי, אני תלוי בך.


לחשוב על מישהו אחר ממלא את מקומי ,בשבילי זה כמו לראות אותך מתה מול עיניי.


האם איי פעם אשמח שוב? אינני חושב,
אך אני מתנחם בזה שלפחות את כן.


תזכרי שאני כאן, מחכה, לא הולך לשום מקום, אין לי לאן ללכת, לא אוכל לחיות שוב, עד שלא תפתחי את השער שכלאתי את עצמי בו, רק לך יש את המפתח.


מוקדש לך א' אם איי פעם תראי את זה בכלל.