זה לא מה שיש, זה מה שאין- וחסר

החורף מתקרב לאט לאט
ורק עכשיו אני קולטת שאין לי את מי לחבק...
זה לא עצוב?
בחורף קר. זו עובדה.
אבל תמיד כשיש לך אהוב לצידך, הכל נראה הרבה יותר חמים ונעים.
 
הגוף שלו- שצמוד לשלך
הנשימה שלו- על הצוואר שלך
הידיים שלו- שמלטפות ומרגיעות כל רעד בגוף
החיבוק הכי אמיתי בעולם- שגורם לרעש הסערה להיות כל כך רומנטי.
 
להירדם זה לצד זו, להתעורר בלי לפחד שהמיטה תהיה ריקה וקרה, כי הוא שם, ממש לידך.
מרחק נשימה אחד.
הריח של הבושם, הנשאף עמוק עמוק לקרבך
כמו מאיים להיעלם אם תחשבי ולו לרגע קט לקום ולהכין מרק חם.
מי צריך מרק חם כשיש לך את התרופה הכי טובה לקור?
גם אם תישנו ערומים והחלונות יהיו פתוחים לרווחה- אף רוח וטיפת גשם לא תעז להיכנס מבעד לחלון המזמין.
מי ירצה להפר כזאת שלווה?
כזאת אהבה?
 
בבוקר כשתפקח את העיניים היא תהיה שם, נושקת לשפתייך, וכל עור הברווז נרגע-
אתם במדורת אש משלכם, ואף נהרות לא יוכלו לשטוף ולכבות זאת.
זה לא קיטשי,
זה אמיתי...זה בא מהמקום הכי עמוק והכי טהור שיש לאדם.
כל אחד רוצה לחוש באהבה,
וככה שלי נראית בחורף.
למה דווקא בחורף?
זה לא רק אז...זה תמיד. אבל כשאתם ביחד, גשם יורד בחוץ, דופק על החלון... ברקים ורעמים מרעידים את השמיים.
מי יתן להם להפריע לכם?!
מי יפרוץ פרצה בעולם הזה? אף אחד לא ינסה, כי הם יודעים מראש שזה לא יקרה לעולם.
אין דרך כניסה לאלו שרוצים להרוס.
אז הסופה כבר לא מפחידה, היא שם, בחוץ. ואתם עם אהוב ליבכם...מוגנים ושמורים.
והנרות שדולקים בבית- כי יש הפסקת חשמל, יוצרים צללים  גדולים ומאיימים.
פתאום הם נהפכים לצורות חמודות- הידיים שלנו, הרגליים, השפתיים...הכל בולט- הכל זועק.
חום ואהבה. חורף קר ואכזר.
מי ינצח בקרב הזה?
 
 
וכן, זו שאלה רטורית לגמרי.