רגע נעצור מהשגרה ונזכר בחיילים החטופים

יש כול כך הרבה עצב פה באויר... אנשים מתהלכים עם פנים נופלים לאדמה קרה... קר נורא.. הכול השתנה כול כך...


העצבות לא עוזבת היא נשארת עוד קצת... הם עוד לא חזרו רחוקים מהבית.. רחוקים ממשפחה חמה.. ואנו עוד מחכים עם מילים לחופש נולדתם...


חלק כבר נפלו... חלק עוד מתקשים לקום... וחלק ממשיכים לזכור בכול צעד.. קר כאן פתאום.. והעיניים דומעות...


יוצאים אל הלא נודע... לא יודעים אם לבית עוד ישובו ואנו פה כולם ביחד מתפללים לשלומם.. רוצים אותם קרוב .... העולם אכזר ומנוכר קשה פה מידי... והתקווה נוטשת ברגעים של פחד...


לא קל לנו... ובטח לא לשלושתם שנמצאים רחוק מכאן.. במקום קר ומנוכר ללא אבא ואמא.. לקחו להם את הדבר היקר מכול את החופש מה שנראה כמובן מאליו...


אך למרות כול העצב עכשיו.. לרמות העיניים העייפות והבוכות.. למרות החושך שמאיים לרדת על הכול.. הכול עוד יסתדר בסוף.. והם ישובו... והם יחזרו..


לוחשים תפילה... מחכים עם זר ומשפט אחד.. לחופש נולדתם... הם עוד ישובו חזרה.. והכול ישתנה בחזרה... החיוך יבוא במקום הבכי.. החופש יהיה שייך להם...


אל תשכחו... אל תשכחו אותם אף פעם... אל תשכחו את הסיבה שהם רחוקים עכשיו... תזכרו ותתפללו שיום אחד הם עוד ישובו רק שלא יישברו.. רק שלא ילכו כי עוד לא הגיע הזמן...


ולמרות כול הפחד... ולמרות שהתקווה עוזבת לעיתים קרובות.. האמונה עוד נמצאת בנו שיום אחד התפילה תענה...