לאהבה שאהבתי

בחיים לא האמנתי שאני אצליח לכתוב,
מכתב פרידה בשביל מישהי שלא הפסקתי לאהוב,
כן, זאת היית את, משיחה קטנה באיי סיק יו זה התפתח,
וידעתי שזה בגלל שתמיד הייתי כל כך שמח,
אני זוכר איך בהתחלה זה היה בכאילו,
סתם ככה, בצחוק, אבל אז הלב צעק לי הצילו,
הוא ביקש גלגל הצלה ואת באת אותי להציל,
חיממת אותי ברגעים הקרים, גם בלי מעיל,
אני זוכר איך הגנבנו את החיוכים המלטפים,
את החיבוקים שבנשיקות היו עטופים,
אני זוכר את הכל, וגם את רגע הפרידה,
הרגע שבו אמרת: "אני אשאר כידידה",
לקחנו פסק זמן של בערך שבועיים,
הדמעות זלגו כמו דם מהעיניים,
הבנו שבשביל לאהוב צריך כמובן,
לשמוח, לדעת, להקשיב כל הזמן,
אני זוכר שבהתחלה לא רצינו שמישהו יידע,
עשינו את הכל בסתר, בלי להוציא מידע,
לא סיפרנו לחברים, לא להורים, לא לאף אחד,
אבל דבר אחד ידענו: הקשר הזה מיוחד!
ועכשיו, אחרי הפרידה, מה היה מיוחד כל כך?
אם את לא איתי והלכת לך כמו מלאך,
חשבתי שנישאר תמיד, חשבתי שזאת הבטחה,
שאת תישארי בזרועותיי, שאת תהיי לי נסיכה,
הזיכרונות ממך נמצאים לי בראש, קיימים,
איך הבטנו וידענו: זה יימשך לעולמים,
אבל הוא לא ידע!! אותו אחד שאותך דרס,
ובלב שלי יש חור גדול, וללב שלי נמאס,
הלוואי והייתי יכול להיות איתך למעלה בשמיים,
לחבק אותך בחום, אך עכשיו אני עוצם את העיניים,
הדמעות זולגות, כל דמעה מהאחרת יותר מכאיבה,
ואני בטוח שאת למעלה, לכל מילותיי את מקשיבה,
אני רוצה לבוא אלייך אך משהו עוצר בעדי,
אולי זאת את למרות שאת לא לידי,
אני עדיין חושב עלייך, עדיין אוהב ועוד מתרגש,
מהאהבה שבערה בליבי, וחיממה כמו האש,
אותה אהבה שחשבתי שקיימת בחלומות,
אבל כאן זה הסוף, זה התור של הדמעות.