זה לא עובר..

כבר 5 שנים, 5 שנים של כאב ואכזבה. וזה לא עובר.


אוף, אני רוצה שזה יעבור, אני רוצה שתהיה לי שוב אהבה, אהבה גדולה כזאת ללא תנאים. בדיוק כמו שהיה לי איתך..


אני רוצה להרגיש את זה, את הפרפרים הקטנים האלה שבאים כל פעם שאני רואה אותך או שומעת ממך. אני רוצה לחזור לשם, למקום הזה, כשעוד הייתי בן אדם מאושר. שמסוגל לאהוב ולא לחשוב מה יהיה ולמה ואיך ואם אני אפגע..


אני רוצה להיות נאהבת, שוב. לשבת איתך ולדעת שכלום לא מעניין אותי, רק אתה ואני, לבד.


אני רוצה שתגיד לי שאתה אוהב אותי ושאני אזכור את זה כל החיים, להרגיש שאתה מתכוון לזה. שאתה שומר עליי ושאתה לא תתן לאף אחד לפגוע בי.


קשה לי, בניתי לי מן חומה כזאת, שאף אחד, אבל באמת אף אחד לא יכול לעבור אותה. חסמת אותי, קשה לי להיפתח, להרגיש.


כל פעם שמגיע מישהו חדש, הוא לא דומה לך והקשר שלנו בחיים לא יהיה כמו הקשר שלי ושלך, למה?? למה אני צריכה את ההשוואות האלה?!


וכל הזמן התחושה הזאת, שמגיעה בדר"כ בלילה. כשהכל נגמר ואני נשארת לבד. התחושה הזאת שאני רוצה א=ו=ת=ך לידי, איתי. הזכרונות האלה שלא עוזבים אותי וגורמים לי לחשוב שבחיים אני לא אשכח אותך. שבחיים אני לא אוכל באמת לעבור הלאה. לאהוב שוב, ככה, כמו שאהבתי אותך.


לא ביקשתי יותר מדיי. רק לשכוח.. אם אני אשכח אני אוכל להמשיך הלאה.