האהבה תמיד מנצחת?

"האהבה תמיד מנצחת"


תפסיקו לכתוב ת'משפט הזה כתגובה לכל מכתב של כל אדם מיואש. זה לא נכון!


אהבתי אותה בערך שבע שנים. אהבתי כמו מטורף. הייתי מוכן לעשות למענה הכל. אחרי זמן ממושך של חיזור וכמעט יאוש היא סוף סוף אמרה כן.


יצאנו. התאהבנו. לא האמנתי שזה יקרה אבל היא התאהבה בי. הכל היה מושלם. הייתי מאושר!


ואז...


היא הביאה אותי הביתה. אבא שלה כמעט ירה בי. למה? כי אני לא "משכיל". אני בן 20 ואין לי תעודת בגרות, והיא ילדה מחוננת כזאת אז "זה לא מתאים". הוא אפילו לא בדק איזה דברים אחרים טובים יש בי.


אז זהו. היא נכנעה לאבא שלה (וגם לאמא שלה ולאחים שלה היה חלק) ואני עוד מעט משתחרר מהצבא. היא בכתה כשהיא נפרדה ממני, אני רציתי להתאבד. אבל זה ששנינו אהבנו לא עזר הרבה לשנות את המצב. אני כועס עליה קצת שהיא נכנעה. בעצם, כועס הרבה. אבל אולי היא לא אהבה אותי כמו שאהבתי אותה. אין לי הסבר אחר.


אם כך האהבה לא תמיד מנצחת. אני עדיין אוהב אותה וסופג את כל הדמעות. לה כבר שידכו מישו אחר... איזה טייס או משו... הוא אמור להשכיח אותי ממנה, אבל זה לא יקרה. ואני יודע שהוא לא יעשה אותה מאושרת כמו שהיא היתה איתי והיא תמיד תחשוב עלי, וזה לא מתוך התנשאות, אני פשוט יודע שאני הצלחתי להוציא ממנה את האופי הטבעי והספונטני שלה. איתי היא לא היתה צריכה להוכיח שהיא חכמה, היא תמיד יכלה לומר דברים אדיוטים וספר בדיחות מפגרות ולשבת ישיבה מזרחית למרות שזה לא "ליידי לייק" ולישון על הדשא ולקרוא קומיקסים ולראות קומדיות. איתו היא בחיים לא תוכל לעשות את זה. וגם אם כן, זה לא יהיה כיף כמו שזה היה איתי. חתום.


אז סילחו לי על הפסימיות ועל הטון הבז מעט, אולי אני טועה, הרי אני לא "משכיל" אז מה אני מבין?