נאיביות

האמנתי לכל מה שהוא אמר. להכל! לא פיפקתי בשום מילה. הרי למה שבנאדם שאוהב אותי ישקר לי?


היינו הידידים הטובים ביותר. סיפרנו הכל זה לזו. לו היו ת'אהבות שלו ולי היו ת'אהבות שלי. לא אהבנו בצורה הרומנטית. אהבנו כאהבת אח לאחות.


הוא סיפר לי דברים, צייר לי תמונות, השלה אותי שהוא אדם מסויים שכהוא בעצם אחר לגמרי. ואני האמנתי לו. תקופה ארוכה האמנתי ותמכתי ואהבתי ונתתי ועזרתי והייתי שם בשבילו. הוא בשבילי האח הגדול ואהבתי אותו מאוד.


הוא התוודה על השקרים שלו. הוא חשב שאני אסלח. אני לא מסוגלת להביט לו בעיניים יותר. לא רוצה לדבר איתו יותר. הידיעה שהוא יודע עלי הכל ואני לא יודעת עליו כלום (כיון שכל מה שחשבתי שאני יודעת היה שקר אחד גדול) גורמת לי להרגיש בושה, למרות שהוא זה שצריך להתבייש. אני מרגישה ערומה לידו, הוא יודע עלי הכל! פאק! הוא יודע עלי יותר מדי! ואני? כל מה שחשבתי שאני יודעת עליו, כל השיחות, כל התמיכות שתמכתי בו, הכל היה לשוא, הוא שיקר לאורך כל הדרך!


הערכתי אותו, אפילו קצת הערצתי אותו. אהבתי אותו. עזרתי לו. חיכיתי לו. בכיתי לו. דאגתי לו. התפללתי עליו. עודדתי אותו. סיפרתי לו. נתתי לו. ומה קיבלתי בתמורה??


 


הי, אתה שם, כן אתה! אתה יודע שאני כותבת את זה עליך. חתיכת שקרן. אל תנסה יותר לחזור למה שהיה. שלא תעיז אי פעם לפנות אלי, אל תעלה את שמי על דל שפתיך בנוכחותם של אחרים.


אני אשכח שבכלל הכרתי אותך. אשכח שהיה בנאדם שיכל לשקר לי ככה ולגרום לי לבושה כזאת נוראית. אני לא מאחלת לך שתסבול, אני רק מקווה שיום יבוא ותבין מה עשית לי. אני מאחלת לך שתתגבר על השקרים שלך ותפסיק. מאחלת לך שתתייסר כל פעם שתשמע את שמי, כל פעם שתראה משהי דומה לי ותזכר בי, כל פעם שתחלום עלי, כל פעם שתקרא את מה שכתבתי לך.


מקווה לא להתראות לעולם


איילה