נסעת..אבל אני מחכה.

אהובי, אני מתגעגעת.


נסעת...רחוק.... אבל לא בגלל אגואיזם. דווקא להיפך. בגלל שאתה אוהב אותי. אותנו.


נסעת לישיבה כדי לבנות את עצמך, את הקשר שלנו, שיהיה לנו טוב. אבל זה קשה. אני מתגעגעת.


אני לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת לחיבוקים, לנשיקות או לליטופים שלך כי אנחנו שומרים נגיעה. אבל אני בכל זאת מתגעגעת. לעיניים המחייכות שלך,לחיוך הממיס שלך, לשעות על שעות של דיבורים וצחוקים... זה כיף לדעת שאני יכולה לדבר איתך על הכל תמיד. בלי להתבייש, בלי להתפדח, בלי להרגיש נבוכה..זה פשוט הקשר האידיאלי, אפילו שאין מגע.


אם הייתי רוצה לגעת בך? כן, מאוד... אבל לא עכשיו.. שנהיה מוכנים-שנתחתן. שזה יהיה טהור ונכון.


אני אוהבת אותך. כ"כ אוהבת אותך, אבל אתה כ"כ רחוק... נישבעתי לך. נתתי לך את המילה שלי שאני לא אעזוב אותך רק ביגלל שאתה נוסע לישיבה כ"כ רחוקה.


כמה בכיתי שנסעת... ואז באת במיוחד וניפגשת איתי כדי שאני ארגע.. היה משגע... כמה צחקנו, דיברנו..התגעגענו...


איך באת והפתעת אותי בסמינריון שהייתי עצובה שהייתי שם ורציתי לחזור הבייתה.. איך החזרת לי את החיוך לפנים..


כמה אתה משקיע בי, מנסה לרצות, לפייס, להצחיק,לאהוב... ואתה עושה את זה מצויין.


אז נשמתי... אתה החיים שלי!! מחכה לך פה עד שתחזור ....


                                                                          אוהבת.