לבלוב עצי האלון

אלון היקר,


לעולם לא אשכח את הריח.


עוד בפעם הראשונה שנפגשנו, זיהיתי את ריח גופך כארומת חיי. זוהי ארומה שגרמה לי לטירוף חושים, לאיבוד מעט ההיגיון שנותר בי.


במוחי נצרבה דמותך המלבבת.


בחור תמיר, רחב-כתפיים. כשמך כן אתה: יציב, רגוע, מחובר לאדמה, עם שתי רגלייך על הקרקע כשורשים איתנים. חיוכך היה גורם לעדר סוסים לחרוך את לבי בדהרתם. היופי שלך, אלון, הוא בלתי נשכח.


צלקת חריכת ידך נותרה על גופי.


היא תמיד תוותר שם, מזכירה כמה אצבעותיך ארוכות, חמות ואוהבות. מצאתי בחיבוקך הלוהט מקלט מרטיט רוח ובשר, בזרועותייך נותרתי דוממת לאחר שחלפה מעלינו הסערה המבורכת. מותשת, נחתי על חזך הפועם.


פגיעתך הפכה שתי עיניי אגמים צלולים.


הלכת, ולא חזרת. נשארתי בודדה, ריקה. ריח האלון כבר פג מעליי. כעת ניחוח הבדידות שורה עליי, בעוד בלבי שוררת ריקנות מעיקה. קור מחליא משתלט על איברי גופי, מקפיא אותם אט, אט. רגליי נטועות לקרקע, לבי הפסיק נסיקתו - וצנח במהירות האור לתחתית הבאר, ששפתה היא עיניי הלחות.


מה עשית, אלון?


איך יכולת?


בחוץ קיץ פורח, אבל בתוכי - לבלוב עצי האלון פסק.