חור קטן בלב

חור קטן בלב.


חור קטן לא מובן שרק אתה יכול למלא, רק אתה יכול לתקן אותו.


כל פעם מחדש אני חוזרת, כל פעם מחדש אני מדמיינת, מקווה ורק רוצה אלייך. כי אין אהבה כמו האהבה שלי אלייך, לא חשוב כמה אני מחפשת, לא חשוב כמה אני אשתדל לשכוח ולהדחיק אותך. אתה תמיד תהיה בתת מודע שלי ואף פעם לא באמת תעזוב את הלב שלי.


כל פעם שאני מתחילה קשר חדש עם מישהו חדש, תמיד אתה תעלה ותמיד אני יהיה חייבת להשוות בינך ובין האחר. אבל אף אחד, אף אחד לא יצליח להגיע לרמות של האהבה שלי אלייך, לרמות של הציפייה והשלמות מבחינתי כמו הרמה שאתה הגעת.


כבר במשך שלוש שנים אתה חוזר כמו בומרנג כל פעם בתקופה אחרת, חוזר לי לראש ועושה לי את אותו החור בלב,  אותה הציפייה שאולי הפעם אני באמת יוכל לחבק אותך, אולי הפעם אתה באמת תישאר, אולי הפעם אני לא ישבר ואולי הפעם אני יוכל לנשום גם בלעדייך. אבל עם כל הצפיות האלה וכל התקוות שחוזרת על עצמן תמיד האכזבה לא מאחרת לבוא וכלום לא קורה, ואני שוב מרגישה את הלבד ואת הריק העצום הזה שבלב כי שוב עזבת בלי להגיד מילה, שוב נכנסת הכי חזק לתוך הלב ונעלמת, הרגשת שבשקט אבל בעצם השארת אצלי בלב כ"כ הרבה רעש.


הפעם אני לא יכולה להאשים אותך, אני יכולה להאשים רק את עצמי. כי אני זאת שצריכה אותך. אני זאת שהתחלתי לדבר שוב, שדאגתי מה קורה איתך, אם אתה מצליח להסתדר למרות כל הכאב הזה שאתה צריך להתמודד איתו עכשיו.


יש בך משהו שמושך אותי אלייך, אני רוצה להגן עלייך כמו אמא שרוצה להגם על התינוק שלה. לעטוף אותך בשמיכה שלא תישבר. שלעולם לא תרגיש את הכאב שגרמת לי להרגיש.


אני רוצה להיות לידך. להקל על הכאב שלך, רוצה להגיד לך כמה אתה מסמל בשבילי. להגיד לך שכל השנים האלה תמיד הייתה את המחשבה עלייך ותמיד רק קיוויתי שתאהב אותי, שאולי בכל זאת לא שכחת אותי.


תמיד תהייתי לעצמי אם לא היית כ"כ רחוק אז אולי זה היה יכול להסתדר. אבל אף פעם לא קיבלתי את התשובה. וכנראה שאף פעם אני לא יקבל. כי תמיד תישאר רחוק, תמיד תהיה משהו שאני לא יכולה לגעת בו, רק לדמיין ולהתגעגע, משהו שאני ירצה לרוץ אליו כל יום אבל אני ידע שזה לא אפשרי.


אבל אולי הפעם זה יהיה שונה, אולי הפעם אני יוכל להסתכל לך בעיניים. אולי הפעם  סוף כל סוף, סוף כל סוף זה באמת יקרה, ואני יפגש איתך, ואני יוכל לחבק אותך.

אחרי שלוש וחצי שנים של ציפייה