לאהובתי, האחת והיחידה.

את המכתב הזה אני כותב, רק כדי שתדעי שאותך אני אוהב.
אני כותב, כדי שתדעי שאת אצלי עמוק בלב.
אילו רק יכולתי לקרוא בקול את שמך.
אילו רק יכולתי לזעוק אלייך אהובה, לגעת לך בנשמה.  
חשבתי שאין כבר עוד מקום.
רק חשבתי.
כי כשזה קשור בך, תמיד יש עוד.. ועוד ועוד...
זה קשה, קשה מאד.
מה שעשית לי זה פשוט:
חדרת אליי אל תוך הלב.
ועכשיו? עכשיו, את לא יוצאת וזה כואב.
תמיד חשבתי שאוכל לשכוח.
פשוט לקום ולברוח.
לחזור לעבר, לשוב ולפרוח.
אבל לשכוח ? אותך ? ממש לא..
לא יכול להרפות, קשה לי אפילו לנסות.
מנסה להטעות, "אני בסדר".. להראות.
זה קשה, אולי הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות מעודי.
אבל החיים קשים והם ממשיכים.
לא נעצרים בנקודה אחת, מסתכלים על העבר, לומדים מטעויות, שבים להווה, ממשיכים לחיות.
מביטים אל העתיד, בתקווה, תמיד.
אני אוהב אותך יפה שלי,
אני אוהב אותך.