5 חודשים אחרי...

בדיוק 5 חודשים עברו מאז אותו יום בו הכל נגמר.


אם זה נראה לך כאילו עבר לי ושכחתי הכל, אתה טועה לגמרי.


השם שלך חרוט בגדול על הלב הפצוע שלי, ואף אחד לא מצליח למחוק אותך משם.


זה יותר כעס מעצב. כעס על עצמי, שנתתי לך ללכת וויתרתי בקלות, כאילו היית כלום.


היום, 5 חודשים אחרי, אני חושבת על אותם ימים חשוכים שעברתי בגללך.


אותם ימים בהם הייתי בוכה וכואבת מכל שטות, אותם לילות שלא הייתי נרדמת כי אתה התרוצצת לי במחשבות ולא עזבת.


אתה הבטחת שתחכה לי, הבטחת שלא תוותר עליי כל כך בקלות, שלא תברח לשום מקום. אתה הבטחת לי.


אמרת לי שאני היחידה, שכל השאר לא מגיעות לקרסוליים שלי. ואני מצוטטת רק חלק מהדברים שנשמעו מפיך.


אבל לא עבר הרבה זמן וכבר הגיעה הבשורה שהרסה אותי, שברה אותי וגרמה לי להתפרק לרסיסים, להשבר מבלי שיהיה מי שיצליח להשלים את החסר בי.


יש לך מישהי חדשה...כאילו לא אהבת אותי, כאילו לא הבטחת את כל ההבטחות האלה, כאילו הייתי כלום בשבילך :(


אתה הרסת אותי, פצעת אותי, וגרמת לכך שאף אחד לא יוכל לגעת בלב שלי יותר.


5 חודשים אחרי כל זה, ואני לא מבינה למה זה לא עובר. לא מבינה למה אני לא מצליחה להיקשר לאנשים יותר.


אני יודעת שהכל התחיל בגללי, אני אשמה. אבל לא האשמה היחידה.


סיפרתי לך שיש עוד מישהו חוץ ממך. הוא היה רק בראש שלי, אבל אהבתי אותך. אתה ידעת את זה, והבטחת שתחכה לי כמה שצריך.


אבל אתה ברחת כמו ילד קטן, אפילו לרגע לא התאמצת להסביר לי. ולא כי היית חייב לי משהו, אלא בגלל שאהבתי. באמת אהבתי.


אני כבר לא אוהבת, אבל מה שכן- לקחת ממני חלק שישאר שלך לנצח. אולי בגלל שהיית האהבה הראשונה שלי, אולי בגלל שרק איתך הרגשתי הכי טוב שאפשר.


ועכשיו יש ותמיד יהיו את אלה שישלימו אותי, אבל לא בחלק שאתה לקחת. הוא יישאר ריק לנצח.




עוד אני זוכרת את הלילה הראשון בו שמעתי שיש לך מישהי. ואפילו לא ממך שמעתי את זה.


חברה שלי התקשרה אליי, היא אמרה שיש לה משהו לספר לי ושהיא לא יודעת איך להתחיל. חשבתי שזה הולך להיות סתם עוד איזה פרט שולי ולא מעניין.אבל לא ידעתי כמה מעניין זה הולך להיות.


 וכשהיא התחילה ואמרה את השם שלך, ידעתי מה היא הולכת להגיד


בעודי מחזיקה את הטלפון צללתי בדמעות למיטה, דמעות שלא הפסיקו. דמעות מרות שעד היום אני זוכרת את הטעם הנורא שהיה להם.


אז יש לך מישהי חדשה. עוד לא עבר חודש ואתה כבר הלכת לישון אצלה.


שבוע שלם הייתי בוכה בכל רגע אפשרי. לבד לא הייתי יכולה להשאר כי הייתי עלולה לטבוע בדמעות שלי. היו מי ששמרו עליי והיו מי שתמכו בי. אפילו החבר הכי טוב שלך. אבל רק אתה היית חסר שם. רק אתה לא היית שם כדי לתת מילה טובה, כדי להגיד שוב בביטחון מלא שיהיה בסדר.




עכשיו, 5 חודשים אחרי, אני כבר לא אוהבת.


אבל את החלק שלקחת ממני עדיין לא מצאתי בחזרה, וכנראה שבזמן הקרוב אני גם לא אמצא אותו.




"רק עכשיו אני יודעת מה לקחת בי איתך


לתמיד, מעכשיו.."


רק עכשיו אני מבינה שלקחת ממני את הנורא מכל, את היכולת להיפתח בפני אנשים חדשים, את היכולת להיקשר ולתת לעצמי לאהוב שוב מכל הלב. אני נאהבת אבל לא מצליחה לאהוב יותר.


 ועל זה אני לא אסלח לך לעולם...