מאז שהלכת, השתגעתי.

הלכתי ברחוב קצת עצובה, מלאה בריקנות, מלאה עצב ודמעות.


שמעתי אותך, הסתכלתי למעלה וראיתי כוכב. חשבתי שאולי זה אתה.


הרגשתי משוגעת.


אבל מה אני עוד יכולה לבקש. אין לי למי לבכות, אין לי למי לזעוק שיחזיר אותך.


אלא רק לכוכב הוא, שקרא לי.


כשהלכת, נחצתי לשתיים. חצי אדם שפוי על פני האדמה וחצי אדם משוגע, מרחף.


אולי עם הכוכב ההוא בשמיים.


וככה סתם מה שהיה כבר לא יהיה יותר, כבר לא אחזור לשמוח, כי בלעדייך, אני יודעת שלא אוכל.


נדמתי ברחוב. בוהה באותו כוכב, שהייה נשמע בדיוק כמוך. כל כך רציתי לראות אותך.


דיברתי עם עצמי, בכיתי. ואנשים עברו הלוך ושוב והסתכלו.


הם לא ידעו שאני מדברת עם החצי השני שלי. שאני רוצה לראות אותו רק לרגע.


אני לא משוגעת. אני רק מתגעגעת.


ופתאום הכוכב הזה נפל. בדיוק לידי. והאנשים עשו מסביבי מעגל.


נפלתי. וראיתי אותך לידי.


נפצעתי. אבל זה לא אכפת לי שאני כבר רבע אדם.


כי מאז אותו רגע שנפלת לידי ונפלתי לידך, זכיתי לראות אותך שוב. רק לעוד רגע.


כי מאז שהלכת. השתגעתי.