כשאת לא כאן ...

הלילה נראה אפל מידיי גם בשביל בן אדם מאוד אופטימי כמוני , או לפחות הייתי עד שעזבת . הגשם מכה על החלון והטיפות כאילו מאיימות להרטיב אותי . הקור שחודר מהחריצים שבחלון , מקפיא את גופי והדם שמתקשה לזרום מתרוקן מליבי אם רק היית פה אהובתי , אם רק היית כדי לחמם ... לשמור עליי כמו שאני הבטחתי שאשמור עלייך ובכל רגע נתון מוכן לעמוד על המשמר נגד כל כאב .
הדמעות לא מפסיקות לזלוג , העיניים אדומות והגוף חלש , לפעמים עולות בי המחשבות שאני כבר לא רוצה לחיות , מה הטעם בלחיות כשאת כבר לא כאן ? מה הטעם בחיים שבמקום דם ממלא את עורקיי אוויר , ואני נושם כי זה מה שהמוח רוצה ולא הלב ... הלב רוצה להתנפץ למליון חתיכות בכל פעם שאני חושב עלייך ... בכל פעם שאני מתאמץ לשכוח את פנייך .
הרגעים עוברים לאט ונדמה שאני פשוט סוחט את עצמי במחשבה שאת כבר לא תהיי ליידי במיטה ולא תחבקי אותי בלילה כשקר ... ולא אוכל בין נדודי השינה להביט על פני המלאך שלך . לא אוכל להחזיק את ידך עוד וללכת ברחוב כמו טווס מתגאה שייש לו את הבת זוג הכי מדהימה בעולם ... והטלפון , והשיחות ... שבכל פעם הייתי מרגיש שאני רק מגלה עולמות איתך ...
הגעגועים גוברים על כוחי ופתאום אני מרגיש שאני נחלש עד כדי כך שאפילו אם הייתי נלחם עם נמלה היא היתה מנצחת , שוכב במיטה ואין לי כוח לכלום , אולי אני אדליק עוד סיגרייה אולי אני פשוט ירחם על עצמי ... ככה אני ארגיש הרבה יותר טוב ... פעם אמרו שרחמים עצמים הם התרופה שהמוח ממציא כדי שהלב ירגיש יותר טוב ...
וזהו , העיניים מתחילות להיסגר ועכשיו אני אלך לישון בתיקווה שלא אקום ליום חדש כשאת לא ליידי , אין טעם ואין משמעות למקום שאת לא נמצאת בו ... אין טעם והעולם יראה רייק מתמיד , כמעט כמו הלב שלי ... שלאט לאט ... כמעט ועוצר כי אפילו הוא מבין שכשאת לא כאן אין סיבה לפעום ...
תמיד אשאר שלך , גם אם לא תהיי שלי ... גם אם החלטת שלעולם לא תהיי שלי אני אהיה שלך ...