אין שם למכתב הזה...

מתאפקת, מיתאפקת לא לשלוח לך הודעה,  למרות שכל גופי משתוקף לכך. מיתאפקת בתוכי לא להיתקשר.. ולנתק מיד.. רק כדי לשמוע את קולך שמרעיד את כולי. מנסה בכל כוחי לא לחשוב עליך.. לא להשמיע בטעות את השיר שמזכיר אותך. לא לשמוע את קולך.. למרות שהוא כל הזמן מצלצל בראשי.. הקול שלך.. כולך , נמצא עמוק מידיי.. בי. אני מנסה לקחת נשימה שלא תלויה בך, אך ללא הצלחה.. כימעט כל נשימה שלי קשורה אליך..  אך כלום.. זה חזק ממני.. מנסה להאמין.. שעדין לא נפלתי.. שלא, אני לא אוהבת אותך.. וכל זה סתם אשליה שאני יצרתי .. אך לא.. האם להביט לאמת בעינים? האם להודות בכך שאני אכן אוהבת אותך? הכל מבולבל ומעורפל.. אני לא יודעת.. פתאום מצלמל הטלפון.. ליד המחשב... עוצמת את עיני עונה בלי לראות את המיספר בהתרגשות... ו.. אחח איזו טיפשה אני ?! למה חשבתי שזה יהיה הוא? למה בכלל שזה יהיה הוא? הרי הוא לא כותב מיכתבים טיפשים כאלו באתר כזה... הוא לא חושב עליי.. הוא אפילו לא רוצה... הוא לא שומע את קולי.. הוא לא אוהב אותי.. הוא לא. ה לא הייתי צריכה להיכנס לזה שוב.. הייתי צריכה לברוח בדקה שהבנתי שזה עלול לקרות.. כמו שאתה עושה..