לך

לָך,


אני יושבת, כותבת לך ומספרת על אהבתי אליך. זו, שלא ידעת שקיימת בכלל. גם אני לא ידעתי שאהבתי אליך קיימת. הרי, מה לי ולאהבת נשים? אני נמשכת לגברים. מאז ומתמיד כך היה. עד, שנכנסת לחיי ועשית בהם מהפכה.


כשהכרתיך, חשבתי, שאת מוכשרת ומיוחדת מאוד. לא יותר מזה. לא היה בינינו קשר אישי כלשהו והתראנו על בסיס קבוע במסגרת העבודה.


לאט לאט עם הזמן, וזה לקח כשנה, התחלתי לשים לב, שקיבלת מקום של קבע במחשבותי. מצאתי את עצמי תוהה - מה את עושה עכשיו, איך את מרגישה... חשבתי, שאני מיטיבה להבין אותך ללא מילים. כאילו מאז ומתמיד הכרנו. כאילו איננו זקוקות להסברים.


לא ידעתי, שאהבתי כבר תפסה מקום ונבנתה בשלבים.


ואז הגיע הרצון למגע. מגע באופן האינטימי ביותר. נבהלתי. קיוויתי שזו גחמה של רגע. וזה לא עזב אותי. כל כך כמהתי. כל כך רציתי. ואת- לא ידעת מכל זה. לא שיתפתי ולא חשפתי את צפונות ליבי. האומץ, שלא היה לי, לא איפשר לי לצעוד צעד אחד "קטן" קדימה. את, הכרת את קיומי המקצועי. את קיומי הזה, לא הכרת.


והלב דפק כשהייתי פוגשת בך. השתדלתי, שלא תראי אותי מסמיקה.


לעיתים תהיתי, האם הרגשת אותו דבר וגם לך לא היה אומץ לפנות אלי. או, שאולי ניחשת את שהרגשתי ולא אמרת לי דבר על מנת לא להביך אותי. תהיתי איך תרָאה בינינו שיחה בה אתוודה על תחושותי. אין ספור וריאציות חלפו בראשי. אף לא אחת מהן הגיע לשלב מעשי.


עמדתי מול המָראָה, והסברתי לעצמי, שכן, אני חווה חוויה חדשה. שונה. בזכותך. גיליתי על עצמי דברים חדשים. נפתחו בפני אפשרויות חדשות. אחרי שסיימתי להיבהל, התחלתי ליהנות מהרעיון והאפשרות, שאפשר גם אחרת.


אני רוצה להודות לך, על שהזכרת ללב שלי את יעודו.  כמו ששר עברי לידר בשירו - "זכיתי לאהוב".


זה כבר כמה חודשים שלא ראיתיך. אני מתגעגעת. אפילו הייתה ידי על חוגת הטלפון. וזהו.


אני יודעת, שאת עוסקת בדברים אחרים, ושיש אפשרות שלא אראה אותך יותר. אינני מצרה על כך. אני לוקחת את הטוב שבחוויה ומודה על כל רגע של התרגשות. לעולם יהיה לך מקום בליבי.


אני ממשיכה בדרכי.


שלך, זו שאוהבת אותך. זו שמעולם לא שיתפה אותך. זו שתמיד תתהה אולי יכלו הדברים להיות אחרת.