לזה שכבר לא בין החיים .

קובי שלי:


אתה יודע,אני זוכרת את היום הראשון,שעלינו לחטיבה,


ראיתי אותך מסתובב במסדרונות שבין הכתות,שעוד לא הכרנו,התחברתי אלייך מהר מאוד,היית בן אדם קטן שבתוכו נמצא עולם ומלואו,היינו הולכים לזולה,עושים מדורות,כייף,מחבואים,צחוקים,מוזיקה,תפוחי אדמה,על האש,ימי שישי היינו יוצאים ואפילו באת אליי הבייתה כמה פעמים,עלינו לגג וראית כוכב נופל בפעם ה1 , זוכר?! , התלהבת והסתכלת מלא זמן לשמיין ואני וליטל לא הבנו מה קרה לך, היינו ילדי שכונה,מגובשים כאלהףכמו בסרטים, היו ימים כאלה שהייתי כועסת עלייך הכי הרבה בעולם, היית בא אליי עם החיוך הזה שלך ,הממיס,תוך רגע הכעס היה חולף והיינו משלימים, כל יום ראיתי אותך בא לבית ספר, עם חיוך מיליון דולר,ועוד "הנס" חדש שרק יום לפני כן קנית. הילד הכי מושלם שראיתי,עומד מולי,מחייך,ומספר לי עוד סיפור על החברה ועל השאיפה הבאה, אח"כ נכנס לכיתה באיחור קבוע כזה, שאפיין אותך.. ועכשיו?!?הכל מרגיש לי כל כך ריק,המשחקים האלה עם אושר בכדור עוד בבית הישן בחצר,ושתמיד הכדור היה עף החוצה והייתם מתעצלים להביא אותו , התינוקת החדשה,רק בת 3 חודשים שלא תזכה להכיר את אחייה, למה?!? קובי אתה לא מבין כמה קשה לי לכתוב לך מכתב ולדעת שהוא אחרון. אני לא יודעת איפה אתה, מה אתה מרגיש ועל מה אתה חושב,אבל אני יודעת שאתה בלב שלי,לעולמים, הנשמה שלך איתי,הצל שלך,עד סוף חיי, אתה לא יודע כמה אני מעריצה את האישיות שלך,את השמחת חיים הזאת,הרצון לנסות דברים חדשים,ההרפתקאות,כששמעתי מה קרה הרגשתי שסכין נתקעה לי בבטן ומסרבת לצאת,רציתי לחבק אותך עוד פעם ,אבל כבר היית רחוק ,הסדין הלבן,הקר הזה, לא מתאים לך בכלל,אני עוד מאמינה שתחזור אליי,באשליות ובזכרונות שלא מפסיקות לרוץ לי בראש, אני יודעת שכל לילה,אני ידבר אלייך,ישתף אותך ויעדכן אותך מה  קורה עם החברים ,אולי לא תענה לי,אבל לפחות תחייך אליי,שומר, מ-ל-מ-ע-ל-ה...


 


קובי שמור עלינו מלמעלה ,תחזק את המשפחה ותיהיה חזק בעצמך


מלאך שלי,אוהבת אותך הכי הרבה בעולם, וכבר,כל כך מתגעגעת..שני


 


ת.נ.צ.ב.ה