שתיקה עצובה...

דממה שוטפת את המקום רוח נושבת לוחשת כאב..לימים זה נשכח ואיננו אבל.. בסוף היום תמיד מופיעה לה הבדידות עוטפת אותי ברחמים...


ריח של עצב .. טעם של מרירות... זכרונות בכל צעד על אהבה שהייתה ולא תשוב...מושיטה יד נוגעת רק לא בך.... נוגעת בלבי שנשבר...


והשתיקה פתאום שולטת לא אמר הוא שום דבר... הריקנות שמשתלטת.. הכאב שעוצר בעדי... העצב שלא מרפה... מקומי עכשיו ריק..


להעלים את הבדידות ..לאסוף בשקט את שבריי ליבי... לחפש את עצמי אחרי שאבדתי אותך... לא לפחד לשוב לאהוב... לרצות את הכוח להצמיח שוב כנפיים... ולעוף לשמיים שלי.. לשמיים הגדולים....


אם כואב מידי זאת לא אהבה... אם הבדידות עוד מלווה אותי.. זאת לא אהבה... אם הדמעות תמיד זולגות בלילות זאת לא אהבה...


ואולי מעולם לא איבדתי אותך כי אף פעם לא היית באמת שלי... ואולי הכאב הוא זה שמוציא ממני מילים קשות ואולי.. באמת עכשיו איבדתי אותך