אני כבר לא יודעת איך לקרוא למכתב הזה....

ילד..


אני מנסה להתנחם ולאמר שלא היה כלום אתמול..שכבר הציפיות נעלמו להם בדיוק כמו האהבה שנעלמה לה...אך כמה שאני אנסה זה לא יצליח לי...כי אולי האהבה נעלמה לה אך לא הפרפר שמתרוצץ לו בבטני ברגע שאני רואה אותך...וכשנגעתי בשפתייך רציתי רק לצעוק לעברך איך אני מתגעגעת..ואיך ברגע זה דימעותיי זולגות..שוב...אחרי חודשיים של עינים יבשות הכל התחיל..התחיל לכאוב..


ואני..שחקנית הכי טובה בעיר...אם היה אפשר להעניק פרס לשחקנית הטובה נראה לי שהייתי זוכה בו מרוב שאתה חי בעולם משלך..בטוח שאני שכחתי ממך לגמרי..נסענו לבית החדש שלך..ביחד..אחרי שהבטחנו אחד לשני לעבור ביחד לאותו חדר חח כל היום רק צחקנו,דיברנו העברנו את הערב בכייף..הלכתי בידיעה שאנחנו ידידים ולא יותר ועדיין אני עם אותה תחושה אך...להקשיב לך מדבר איתי..ניסית  להתחמק מלדבר עליו..כיאלו זה מפריע..מי שהיה שומע את זה היה בטוח שאתה מקנא..אך זה לא כך..ואני גם לא רוצה שזה יהיה כך..הספיקו לי המשחקים האלה.. כבר 4 חודשיים שאני משקרת-לך-מנסה להבהיר לך שאני לגמרי שכחתי ועכשיו אני רק צוחקת על התקופות שלנו..איזו שחקנית אני אה? אפילו שאמרת את שמה אני מיד הגבתי בחיוך ואמרתי" מהממתתתתת,יואו היא מדהימה.." איך הוצאתי מפי בקלות יתרה את המילים"אתם מתאימים..."....בחיוך ובשמחה המשכתי את הערב כשאני יודעת כבר שיש מישהי שנשטפת מעינייך...במקומי..מישהי שנקמה את חסרוני בלב שלך..מישהי שבשבילך היא כבר כמעט אני בלב שלך...מישהי שלקחה את הסיכוי שעוד נאהב..


זאת שבמקומי עכשיו..