איפשהו- אוהב אותך תמיד... שניייינוווווושש

זה לא ששכחתי, אבל לא. אני כבר לא אוהבת.
ולעולם לא אחזור לאהוב כמו פעם.
לא משנה מה יהיה, כמה דבר איתי, כמה ניפגש,
אחרי כל כך הרבה שפגעת בי- זה לא יחזור להיות אותו דבר לעולם.
זה כבר איבד את הטעם, איבד את הניצוץ של האהבה בעיניים,
התמימות נעלמה, וגם האשליה שאי פעם יהיה ביננו משהו באמת- היא גם הלכה לעולמה.
וכן, פעם? פעם אני חשבתי שזה אמיתי..שכל מה שאתה אומר לי זה מהלב,
הייתי בטוחה, בטוחה ממש, שאנחנו ביחד, שנהיה תמיד ביחד..שאתה אוהב,
אוווייי, התימימות הזאת..כמה אני מתגעגעת אליה..
לא העלתי על דעתי שקיים רוע כזה בעולם- שמישהו ירצה לפגוע? ועוד בי? לעע..מה פתאום..
הרי למה? הוא אוהב אותי..כל השאר הם סתם לא מבינים, אולי מקנאה, אולי הם רוצים להגן עלי,
אבל אני ילדה גדולה, אני מבינה מה אני עושה, או ככה לפחות אני חשבתי..
אבל עכשיו? דיי זה עבר..וכל פעם שאתה מדבר איתי..אני יודעת בדיוק למה אני צריכה להאמין ולמה לא.
יודעת מתי זה אמיתי, ומתי זה סתם.
למדתי.
למדתי ממך המון, על האהבה, ובכלל על החיים.
אתה הראשון שלי בהמון דברים. ולא, לא אגיד לך תודה. אבל באיזשהו מקום- אני כן קצת מודה לך.
התבגרתי. השתנתי.
הפכתי לאחרת. אבל אני עדיין אותה אחת, אם תסתכל עליי תגיד לי- מה היא רוצה..
היא עדיין אותה ילדה יפה עם עיינים ירוקות, תמימה, עושה שטויות,
אבל זה רק מה שאתה חושב- כי מבפנים השתנתי. אתה לא יודע כמה.
האמונה בבנים כאילו נעלמה ולא הייתה לעולם. בחיים לא אחזור להאמין כמו פעם.
ועוד בך? הילד שפעם אני הכי אהבתי, הילד שלימד אותי מהי אהבה,
שחשבתי שאצלו הכל אמיתי , וככה הוא העז לפגוע בי כל כך חזק.?
כל כך קשה? אז למה לי להאמין לך שוב? למה אני צריכה להפיל את עצמי שוב פעמיים..??
ולפעמים אני רוצה להאמין, אבל זה קשה לי, אני לא יכולה. זה חזק ממני הכאב, הפחד הזה.
ואתה ידעת.
אתה ידעת כמה שאני מפחדת.  כמה שאני אוהבת אותך, גם אם לא אמרתי. אתה ידעת את זה , כולם ידעו.
אי אפשר שלא היה לדעת.
וידעת שזה יכאב לי! ידעת את הכאב הזה מראש.
ואני שואלת את עצמי- למה?
ואין לי תשובה.
אז הנה אני שואלת אותך. אחרי הכל אתה חייב לענות לי. זה המעשים שלך- לא שלי.
אבל לא, הנה אתה שותק. לא אומר מילה.
בסדר, אני מבינה, זה קשה שבאים ומעמידים מישהו במקום.
אבל יש דברים יותר קשים. ואני מקווה שיום יבוא ואתה תבין את זה.
נפגעתי.
כל כך חזק, כל כך כואב, כמו שבחייים מישו לא פגע בי ככה.
את כל כולי נתתי , ולא ביקשתי דבר בתמורה, אבל אתה? שיחקת, זלזלת,
ואתה יודע- מכל הכאב הזה- רק השתנתי.
עכשיו שאני מסתכלת לאחור, אני צוחקת על ימים שהייתי בוכה בגללך,
אבל מבינה למה בכיתי. היה לי על מה.
עכשיו? לעולם לא אבכה שוב על בנים. אני לא רוצה. הם לא שווים את זה.
ואתה? עליך? בכלל אין לי על מה לבכות יותר. אני לא יגיד שאין ימים שבהם הדמעות זולגות,
כי וואלה מה לעשות יש דברים שקורים גם לנגד רצוני. אבל לא. זה לא אותן הדמעות של פעם.
עדיין מתי שאני רואה אותך בבטן יש תחושה מוזרה, של ריקנות, אולי געגוע מסויים? אולי,
 פרפרים, התרגשות. כן, אבל לא כמו פעם.
וככול שאני רואה אותך זה גורם לי יותר ויותר לשכוח, אבל גם לרצות אותך יותר.
אני מפחדת.
מפחדת שיום אחד הכל יחזור אליי, שיום אחד אני כבר לא אהיה למעלה,
אני מפחדת ליפול.
אני לא מתגעגעת אליך, אני מתגעגעת למי שהיית פעם או למי שחשבתי שהיית.
אני רוצה אותך, רוצה אותך אבל שונה. אם הייתי יכולה לשנות אותך, להיות כמו שאני רוצה
אבל לא, אני לא יכולה, וזה רק גורם לי להתרחק ממך.
העובדה שיש לך עוד מלא בנות מלבדי גורמת לי להגעל, לא מקנאה..אלא מתוך רחמים.
לא עלי, עליך. אני מרחמת עליך. אתה ילד שלעולם לא ידע מהי אהבה. מהו אמון.
מהו כאב של לב אוהב, מהו געגוע. את כל הדברים הקטנים האלה- אתה מפסיד.
וחבל. אני מקווה בשבילך, שיבוא יום ותתחרט על טעויות, תרצה לתקן,
ושיבוא היום הזה מתישהו באחד הימים, אני בטוחה שתבין על מה אני מדברת.
וכשתתחיל להתגעגע אליי, תזכור שאתה זה שנתן לי ללכת,
ולא, לא אחזור שוב.
עם הזמן אני שוכחת אותך, עוד ועוד, והזמן? כן..הוא עושה את שלו.
איפשהו- אוהב אותך תמיד.


שני..