המכתב שלא תקרא לעולםם. . . .

אהובי...


אני יודעת שלעולם לא תראה את המכתב הזה, אבל אני פשוט חייבת לכתוב אותו..


היינו שנה ויותר ביחד.. שנה של צחוק, עצב, כעס, קנאה, אכזבה, אבל הכי חשוב זה אהבה..


אהבת אותי אני יודעת ואני אותך, אהבנו כמו שלא אהבנו בחיים.


שנינו גם יודעים שלא נאהב כמו שאהבנו אחד את השנייה..


אנחנו גם יודעים שהאהבה שלנו עדיין כאן, אתה אוהב אותי ואני אותך..


אתה אומר שזה לא עובד יותר, אבל אני יודעת שאתה פשוט רוצה להיות קצת גבר..


היית תמים, התבגרת איתי, היית לא מנוסה ואיתי הפכת לכזה..


אני לא מאשימה אותך, הרבה בנים היו פועלים בדרך שלך.


אני גם לא כועסת, אני רק מאוכזבת..


אני כל כך מאוכזבת שזאת הדרך שלך, שהחלטת לוותר על אותה אהבה, כי זה לא אתה.


פשוט זרקת הכל למרות שכואב לך ולא טוב לך לסבול..


ואתה יודע, אתה יודע שאני עדיין כאן!


אתה יודע שהמשכתי הלאה בראש אבל בלב אתה עדיין שם..


ואני יודעת ושנינו יודעים שאתה באותו המצב.


אתה פשוט החלטת לשכוח,להמשיך להתבגר בלעדי..


אנחנו ידידים עכשיו והכל כל כך כמו פעם, גם דיברנו על זה ואנחנו יודעים שזה המצב..


בכל פעם שאני איתך אני רואה בעיניים שלך את אותו אחד של פעם,


ורק איתי אתה ככה..


ליד כולם אתה חוזר להיות החדש, הגבר, המנוסה..


ליידי.. אתה תינוק, התינוק שלי, שאני צריכה לטפל בו, לשמור עליו ולאהוב אותו.


ואני כל כך יודעת שזה מה שאתה רוצה..


אני מאמינה שאם האהבה שלנו מספיק חזקה, אחרי שתהיה עם מספיק בנות חדשות אתה תבין,


תבין שלא תהיה לך עוד אהבה כמו שלנו,


שלא היה שווה לוותר על משהו כל כך אמיתי בשביל משהו חולף ומזויף..


ואתה כבר עכשיו התחלת להבין שלא תאהב עוד מישהי כמוני..


אבל אתה פשוט רוצה לנסות, לבדוק, להיות בטוח. . .


אני רק לא יודעת, לא בטוחה.. אם אני עוד יהיה שם. . .