למלאך שלי שלמעלה

אני זוכרת איך אמרת שאתה אותי אוהב,
ואיך כשאהבת, אהבת מהלב,
היה אכפת לך ממני יותר מעצמך,
חבל שלא הספקתי לומר שאני אוהבת אותך.


היינו חצי שנה ביחד והכל היה מושלם,
כשהופעת בחיי, העצב נעלם,
כל רגע איתך נחרט בזיכרוני,
תמיד ידעתי שאתה החצי השני.


כשחצית את הכביש באור אדום,
לא ידעת שהנהג לא יספיק לבלום,
הוא העיף אותך עם המכונית,
ואני בוכה בגלל המציאות האכזרית.


לא מבינה איך בן אדם שחוצה באור ירוק,
יכול להיהרג במקום וללכת לעולם הרחוק,
אלוהים לוקח רק את הטובים, אני יודעת,
ורק רוצה שתדע שאני מתגעגעת.


למה לא הספקתי לומר שאני אוהבת אותך?
למה לא הספקתי להגיד בכל הזמן שהייתי שלך?
נתת לי חום ואהבה שאפילו באגדות חולמים על כאלה דברים,
וזאת הייתה עוד אחת מהסיבות שבחרתי בך מבין כל הגברים.


אחרי ששכבנו פעם ראשונה אתה ידעת עליי הכל,
על כל גומת חן שהייתה לי, על הרגש הגדול,
הרגש שחדר בי ונכנס עמוק ללב,
ובכיתי באותו יום שאמרת שאתה אוהב.


לא יכלתי לדבר כשאמרת לי את המשפט המופלא,
כי פשוט בכיתי וחיבקת אותי חיבוק כל כך נפלא,
ניסיתי להגיד לך את זה בפגישות האחרות שלנו,
אבל אלוהים יצר מצב, ותראה לאן הגענו.


כשקרבנו אותך רשמתי מכתב וזרקתי לבפנים,
רשמתי שאני אוהבת אותך ושיהיה לך חיוך על הפנים,
זאת הפעם הראשונה שהיה לי אומץ בכלל לספר,
את הרגש שחודר בי, חודר ורק חודר.


אם אלוהים היה מחזיר את הגלגל חזרה לאחור,
הייתי שומרת עליך ולא מפסיקה בכלל לשמור,
הוא דרס אותך, מה אתה אשם בכלל?
נסיך מסכן שלי, מלאך שלי מעל.


וזהו, אני אסיים כאן ואלך לנגב,
את הדמעות שזולגות לי מהפנים ומהלב,
למה לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך?
איך לא היה לי אומץ כשהייתי לידך?