אני בספק אם מישהו יוכל להבין אותי...

אני אמורה להרגיש איתו תחושת הקלה, לא? אחרי הכל אזרתי סוף סוף אומץ ואמרתי לך שאני רוצה להיפרד... וה' ישמור כמה שזה היה קשה, כמעט בלתי אפשרי...


לפני חצי שעה סגרתי את הטלפון וקלטתי שזהו, זה נגמר, כל הכאב והכעס והאכזבה והבילבול... אז למה לעזאזל כל כך כואב לי??? אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, לא מגיע לי כזה יחס משפיל ומבזה, אהבה אמורה ליהיות שמחה, מהנה, ולא מלאת כאב ודמעות כל הזמן...


אני פשוט לא מצליחה להבין למה אני בוכה, הרי אני זאת שיזמתי את הפרידה...(מצד שני לך היה מאוד נוח להישאר איתי כשאני נותנת לך להתייחס אלי בכזאת צורה ועוד לאהוב אותך בטירוף).


אני יודעת שמגיע לי מישהו שייתייחס אלי כמו לנסיכה ולא כמו לשפחה,אני אמורה להרגיש ביטחון, ליהיות נאהבת... ולא לסבול את ההתעללות הזאת (וכן, אני קוראת למה שהעברת אותי התעללות!), אז למה לעזאזל אני מרגישה כאילו עקרו לי חלק מהגוף...


זה מוזר, מבחוץ אני מלאת בטחון,צוחקת מחייכת, יודעת לעמוד על שלה, גם בעבודה, אף אחד לא יעיז להגיד לי משהו לא במקום, מכבדים אותי,גם לא חסרות לי הצעות מבנים אחרים... ואני עדיין בחרתי ליהיות איתך, שלך. היחיד שמוריד לי את הבטחון בי ובך, משפיל אותי. ואף אחד לא יודע. ואף אחד גם לא ידע אף פעם(לא בגלל שאני מרחמת עליך פשוט בגלל שאני מתביישת לספר כמה מטומטת יצאתי ), מבחוץ אנחנו זוג מוצלח, זוג יפה, מושכים תשומת לב בכל מקום שאנחנו נמצאים בו ,מבחוץ כולם מקנאים... אם הם רק היו יודעים את האמת, אם היו שומעים את הצעקות, העלבונות, ההשפלות.


מקוה שלא תתקשר, לא רוצה לשמוע ולראות אותך.


חבל שהכרנו בכלל


מאיה