גאל אותי מייסורי וקח אותי אל זרועותיך

יום אחר יום אני אומרת לאלוהים לפני השינה גאל אותי מייסורי וקח אותי אליך, במשך 4 שנים אני עדיין אומרת את אותו משפט ועדיין מקווה בתוך הלב שאתה אכן תיגאל אותי מהכאב שנמצא עמוק עמוק בפנים.


אהבתי אותו כמו מטורפת, אהבה של ילדה צעירה ותמימה, נתתי לו הכל, והוא התייחס אליי כסמרטוט, ניגב איתי כמה פעמים כל פעם סחט חזק ובסופו של דבר זרק לפח, הייתי עוד אחת, עוד סמרטוט נוסף, חסרת משמעות בשבילו, אחת מאלף, אך בשבילי הוא היה הכל, נתתי לו את הלב שלי, הייתי מלאת שמחה, והוא שבר לי את הלב ולקח את כל השמחה שהייתה לי, הוא הרס לי את החיים בצורה שפשוט לא ניתנת לתיאור, אתם יכולים לומר, לא שווה לבכות בגללו, לא שווה לחשוב עליו, ובלה בלה בלה ואפילו אני אומרת את זה לעצמי כל הזמן, אבל זה הכל בולשיט, כי לא משנה מה יגידו או מה אני אומר אני עדיין אוהבת אותו, וכן עדיין אני הרוסה בגללו, לא משנה מה יהיה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי, מהלב, והאמינו לי שניסתי כל מה שאפשר, וכל החיים אני אמשיך לנסות, כשאני אומרת לאלוהים קח אותי, אני מודעת לכך שהוא לא באמת ייקח אותי, זה לא מה שאני רוצה אני מקבלת, אז אני עדיין ממשיכה לחיות, לחייך לעבר כולם, אני מגלמת דמות שבכלל לא אני, אני משקרת לכולם, הם חושבים ששכחתי אותו אחרי כמה שנים שלא ראיתי אותו או דיברתי איתו, אבל המציאות שונה ממה שהם רואים כל יום, אני כבר גדלתי ולמדתי שאני חייבת לשקר, אני לא יכולה לרוץ לחברה ולבכות לה כי אחר-כך היא תתקע לי סכין כמו שכולם עשו, כמו ז' שהיא הייתה חברה טובה שלי, אהבתי אותה באמת כאילו הייתה אחותי, ואחכ כשגילתי שהיא מסכסכת בינינו ומה שהיא באמת רוצה זה אותו, שהיא מתראה איתו מאחורי גבי, ושהוא משתף איתה פעולה, נורא נפגעתי, משניהם, אבל ממנה במיוחד כי אליו כבר הייתי רגילה לשקרים שלו, ולפגיעות שלו בי, והנה היום שאני לא מדברת לא איתו ולא איתה הם ביחד אחרי כמה שנים, הם ביחד! וכמה שאני מסתירה את זה בפני כולם זה כואב לי עד עומקי נשמתי, זה הורס אותי לדעת שהוא ככה בגד בי, ממנה כבר לא אכפת לי, אבל הוא אהובי, שככה מסוגל לבגוד בי, אפילו ממרחקים, זה כבר יותר מידי בשבילי, ולכן למדתי שבחיים האלה אין לי על מי לסמוך, לא על החברות שכולן תקעו לי סכינים בגב, ואפילו לא על משפחה שנטשה אותי, ותמיד אומרים אין כמו משפחה, אז אני מפוצצת את הפיקציה הזאת, כולם שקרנים, ואין על מי לסמוך, אפילו לא על המשפחה, בכל אופן כך זה אצלי. אז אני יוצאת מידי פעם עם חברות פותחת בחיוך רחב, וכשאני באה הביתה, בחדרי חדרים, אז מתגלה הילדה האמיתית והעצובה, הילדה שבדיכאון לא מעט שנים, הילדה שבסה"כ רוצה שהכאב יפסק, אני משחקת אותה בפני כולם חזקה, אבל האמת שאין לי כוחות, האמת שאני משקרת לכולם, וכבר לא אכפת לי מכלום, אני ממשיכה לחיות בלית ברירה, החיים ממשיכים איתי או בלעדי, ואני חייבת לזרום איתם, אני לא אותה ילדה קטנה, שבוכה מכל דבר, הבנתי כבר שזה החיים שלי, ושהכאב ימשיך ללוות אותי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה, רק להמשיך הלאה, בלית בררה, אז אני אמשיך, לשקר, לגלם את אותה דמות שלא אני, ואקווה אולי יום אחד אלוהים ישמע אותי ויקח אותי מפה.