מכתב שלא נשלח (או לפחות עדיין לא)

לך...


היי מה שלומך?


אני לא יכולה להסביר לעצמי למה אני כותבת לך, כשלמעשה אני רואה אותך כמעט כל יום, והרבה יותר פשוט בשבילי יהיה לגשת אליך ולדבר איתך.


טוב נו...


באמת!!!


על מי אני מנסה לעבוד?!?!


הרי בחיים לא יהיה לי מספיק דם בשביל לגשת אליך ופשוט לומר לך כזה את הכל בפנים. אולי באמת בשביל זה יש מכתבים. הרבה יותר קל לכתוב מכתב מאשר לדבר. יכול להיות שזה סוג של בריחה... אבל זה מונע מימני להתמודד עם התגובה הראשונית שלך. וזה מספיק טוב בשבילי.


כמובן זה די מגניב כשחושבים על זה, זאת אומרת אם אי פעם יהיה לי די אומץ לגשת אלך ולתת לך את מה שכתבתי או לצאת מגידרי ולדבר איתך על משהו שאני באמת מרגישה, ולא קשור בעבודה.


רציתי לספר לך שפני חצי שנה, בערך, כשהגעתי למשמרת הראשונה שלי בלונגראנד הייתי כל כך מפוחדת וזה למרות שלא היתה לי סיבה ממשית מפני שחצי מהשכבה שלי עבדה כאן עוד לפני, 


בכל אופן לא ידעתי לאן אני נכנסת למרות שהייתי פחות או יותר מוכנה לבאות, ואז כשהופעת מאוד הופתעתי לראות שאתה זה אחיקם המפורסם, כי היית מאוד מצחיק וציני וזה הרגיע אותי, אולי מפני שציפיתי לראות איזה בוס רגזן, זקן, שכל היום צועק ומפטר עובדים תמימים וחמודים, טוב נו נסחפתי עם התיאור שלי קצת חחח אבל ממש לא ציפיתי לראות משהו כמוך, וזה היה דיי מגניב.


אני עדיין זוכרת את המשפט הראשון ששמעתי אותך אומר: ''חבר'ה היום ניקו פה, אז בבקשה מכם תשמרו על זה'', חחחכמובן שזה גרם לי לתהות עד כמה מלוכך פה כשלא מנקים (כי גם אז היה דיי מלוכלך שם ולמרות שניקו).


יודע מה? אני חושבת שזה שלא ניסית להיראות רציני או קשוח הרגיע אותי ושיעשע אותי מאוד וכבר אז נדלקתי עליך.


אחרי זה לאט לאט הזמן עבר, הספקתי כבר להתרגל לעבודה, לזה שהעובדים מתחלפים בקצב מסחרר, ולזה שלונה-פארק יכול להראות מאוד אפל ומאוד לא כפי מנקודת מבט של מפעיל. אבל מה שהשתנה והוא אולי הכי משמעותי בשבילי זה הרגשות שלי אליך.


יודע מה? כן.... זה הרי ברור.


אתה לא מושג מבחינתי, וזו הסיבה מספיק טובה בשביל הלב שלי.


אחיקם, יכול להיות שהמכתב הזה נכתב לשאו, יכול להיות שאתה כבר מבין וידע את כל מה שכתבתי כאן עכשיו.


אבל יכול להיות גם שלא, לפעמים נדמה לי שההתנהגות שלי שקופה שכולם יודעים מה אני חושבת או רוצה, אני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם שאין באמת אורי גלרים ושגם אורי גלר לא באמת קורא מחשבות, ורק אז אני אולי קצת נרגעת.


אז זהו...


ממני